סיקור הופעות

לא "אותו דבר" – מישה סוחינין במופע השקה לאלבום הבכורה

מישה סוחינין, סולן להקת הפרוגרסיב Distorted Harmony  ויוצא תוכנית הריאליטי The Voice פונה לדרך עצמאית ומשיק אלבום בכורה, טל קמפליס, כתב חדש תחת כנפי הבלוג הגיע אמש למופע ההשקה בתאטרון תמונע כדי לשמוע, לראות ולדווח. 

מישה סוחינין. צילום: שרון עובדיה "מגזין רעש"
מישה סוחינין. צילום: שרון עובדיה "מגזין רעש"

אחחחח כמה כיף לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן,עד עכשיו הסגנון ביקורת שלי והכתיבה היה ברור לכולם, וזה מורגש עד היום, אני ראשית קהל, חי את ההופעה, את האמן, את שאר הקהל ואחר כך ניגש לעט, רק שהפעם הצטרפה אלי חברה שלי, שאת ההשכלה המוסיקלית הגבוהה שאין לי, יש לה.

מישה סוחנין, לא סתם הוא מצלצל לכם מוכר, כן כן הילד הטוב של דה וויס שהמנטור אביב גפן ניסה ל"קלקל" ובעקבות כך נתן קפיצת ראש לתופים, חוזר אחרי כמעט 5 שנים ועושה את זה עם כל מה שצריך.

המוסיקאי האהוב עלי, שאני אישית מעריץ ברמה הכי פסיכוטית שיכולה להיות, הנו שלום חנוך. התקופה של דממה במוסיקה הישראלית, במקום להמשיך את הקו הקיים, הוא פתח מגבר על דיסטורשן ולא פחת לפתוח גם את הפה, וזה אומנם לקח זמן אבל זה עבד. והנה זה חוזר גם אצל מישה, התכונה הזו לא לפחד מכלום, ודווקא עכשיו שברור לאן הכיוון הישראלי הולך, לרגוע, לסליזי, לשילוב האלקטרוני, הוא לא רואה בעיניים ומחזיר את הרוק ברמת כובד בינוני בשילוב צעקות למרכז העניינים.

אם יש משהו שאני ממש "סטוקר" שלו זה נגנים, אני אדם מאוד וויראלי, אני חי ברשתות החברתיות, אז אני כל היום עוקב אחרי פעילויות של נגנים, ואיך שהחבורה המופלאה של מישה עולה על הבמה, אני פתאום קולט על הגיבסון, לא אחר מאשר עידן שניאור, אמן הגיטרה כמעט המבוקש ביותר בתחום, במקביל מופיע עם אמנים מהשורה הראשונה כמו: ריטה, דניאלוף, הראל סקעת, חיים משה, רועי נויפלד, מאיה הרמן, בקיצור הרבה שמות שיכולים להבטיח שהגיטרה נמצאת בידיים הנכונות.

התזמון בין חברי הלהקה, והאווירה שלהם ביחד יצרה בכל הרוק הזו שמחה מסוות טוב שגרמה לי ולחברה שלי פשוט לעוף באוויר, רוק שעושה לך פשוט חשק לקום, לקפוץ, להשתולל, כמובן שכל זאת מישה עושה מבלי לוותר על המקוריות ואף ציון בסוף ההופעה ששנתיים ישב באדיקות רבה עם המעבד בכדי לבחון את החומרים, כל החומרים נכתבו והולחנו על ידי מישה בעצמו, ובינינו, גם אם הוא לא היה אומר את זה, רואים את החיבור שלו למילים, לשירים, כיום זה כבר די נדיר למצוא.

מבחינה מוסיקלית, שמים לב לשיפור הענק שמישה עשה מבחינת הגשת שיר, מבחינת השירה, היכולות הווקליות, השליטה בגבוהים פשוט הדהימה אותנו, הדיקציה שגם עם הצרחות, והדיסטורשן והטירוף, אפשר היה להבין כל מילה ולהתרגש, היו מעברים יפים בין סולמות שנעשו באלגנטיות, כלומר מי שלא למד מוסיקה, לא מבחין שנעשה המעבר, ומי שכן? יודע שזה נחשב לחטא אבל שוב מגיע הקטע של הרוק – אין חוקים.

יש להוסיף ולפרגן, שכל רגע בהופעה, דבקה בנו הסקרנות לראות לאן זה יתפתח, מה יקרה עכשיו, ואחרי שהוא נותן לך בראש מספר שירים, פתאום יש שיר מרגש, ואנחנו, הקהל הצעיר, אוהבי המוסיקה, נשב? לא!. ואנחנו נתחבק כולנו ונתרגש ביחד איתו, ושנייה לפני שזה נגמר, איש איש את חברתו יחבק וינשק, כי זה מה שיוצר השילוב בין הגשת השירים של מישה לרומנטיקניות שבשיריו. ישנם חלקים שמישה משתף את הקהל, בקצב על ידי מחיאות כפיים, או בכך שהוא מבקש "שאני צועק "עבדים היינו, עבדים נישאר" אתם צועקים אחריי". ולקינוח לאחר שעלה שוב לבמה להדרן לאחר שירד ממנה יחד עם חבורת הפלא שלו, תופס את הגיטרה האקוסטית ומבצע את הקאבר הזכור ביותר שלנו מהתכנית "דה וויס", Toxic, ביצוע שקט ואקוסטי, שאתה יכול לשמוע בלופים, ומרוב שההנאה אתה לא רוצה שייגמר.

על פניו, שמסתכלים על מישה, אף אחד לא ייתאר לעצמו שמדובר באמן רוק שמנסה להוציא בשירים את ה,ילד הרע" שבו, גם חלק נכבד מהקהל היו חברים ומשפחה של מישה שליוו אותו בכל הדרך והתודות, לא איחרו להגיע, מישה לרגע לא שוכח מאיפה הוא בא ומעריך את כולם על התמיכה בדרכו.

ללא ספק שנשמע על מישה עוד רבות לאחר מופע זה ועם תפיסת הפופולריות של האלבום, מודה שרכשתי לעצמי אחד. ניכר האופן בו הוא מיישם חשיבות לביקורות מעבר, לומד, משלב עם זה הרבה ביצים, ונותן בראש כמו שרק הוא יודע.

ממליץ לכל מי שעדיין יש בו תקווה ליצירת רוק ישראלי, שלא מפחד ללכת עד הסוף, בשילוב מהפנט עם הקהל,  עד ההופעות הבאות, לשמוע חומרים ולהינות מכל רגע, וכשיגיעו ההופעות? למהר לרכוש כרטיסים לחוויה מיוחדת במינה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: שרון עובדיה "מגזין רעש".

 

להאזנה ורכישה מקוונת של האלבום

 

וידאו פייסבוק, צילום טל קמפליס

 

 

וידאו יוטיוב, צילום שרון עובדיה

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: