מתחת לרדאר התקשורת, נערך המופע של הפרפומרית הענקית מאמריקה, בט' הארט, באמפי פארק רעננה, 19.06.2016, אדר אבישר, עיתונאי ומוסיקאי מביא את הרשמים מהמופע. צילומים: זואי אבישר
היא רכה, היא קשוחה, לעיתים גברית אך מאד נשית, היא כואבת אך יחד עם זאת מצחיקה, היא מלטפת אבל במקביל מצליפה, המוסיקה שלה פשוט מושלמת מכיוון שהיא בראש וראשונה מוסיקאית ענקית ופרפורמרית מהמעלה הראשונה…. מן גלגול של ג'ניס ג'ופלין מעורב בג'ים מוריסון ממין נקבה…. והליידי יודעת לשיר בלוז….. היא באמת יודעת לשיר….
אני דווקא רוצה להתחיל מהסוף…. ולנסות להבין את מוחם של העורכים, הבלוגרים, כתבי המוסיקה ועוד… נפלא מבינתי שדווקא בתקופה של בי די אס, של חרמות, של קשיים הסברתיים קשים, איש לא טורח לציין, לראיין, לסקר, לבקר, הופעה של אומן כל כך חשוב כבאט' הארט בארץ הקודש…. נראה, שלמרות כל המצב הביטחוני, המדיני, האסטרטגי וכו' מזמן, אבל מזמן, לא זכתה מדינת ישראל למבול כה מבורך של להקות ואומנים בעלי שיעור קומה שנוחתים אצלנו ברכבת אווירית זה אחרי זה…. אליס קופר, סימפלי רד, פורינר, סגול כהה, סנטנה, קווין, אלטון ג'והן ועוד ועוד… כל אומן שכזה נהפך לשגריר של רצון טוב, ולעיתים מגיע בפוסטים ובציוצים שלו ליותר בני אדם מכל דובר של שגרירות….
חשוב, דווקא בתקופה זו להדגיש שאנחנו על מפת התרבות העולמית ולא פחות חשוב לעם היושב בציון לדעת שהוא לא ממש מקופח כשמדובר במופעי תרבות ומוסיקה.
לאור דברים אלה, נפלא מבינתי איך זה שבכל התקופה שלפני, ולבטח בעקבות ההופעה המדהימה של הגברת הארט לא ראיתי מילה או חצי מילה לא במדיה, בניו מדיה, בפרינט או בכל מקום אחר המסקרת את הופעתה ושהותה בארצנו, למרות שעל פי עדותה נראה שהיא עברה כאן חוויה חיובית כשהיא נהנית מקהל מעריצים תומך ונלהב המכיר היטב כל מילה בשיריה…..
גילוי נאות, אני לא נמנה על מעריציה המושבעים של הגברת הארט. נכון, אהבתי מאד את שני האלבומים עם ג'ו בונמאסה ואת סרט הוידאו המתעד את ההופעה, וגם אלבומי הסולו שלה בהחלט מעוררי השראה, אך היה משהו בהופעות הוידאו שלה, במיוחד ב"37 ימים", שעורר בי רתיעה, אולי הסאונד המחוספס, אולי הפרובוקטיביות שהתאימה לתקופת הפאנק של שנות ה -80. ולכן, כשהבת שלי, זואי, גילתה, ערב המופע, שהגברת בכלל נחתה בישראל, די התלבטתי אם ללכת.
מה ששכנע אותי לבסוף הייתה העובדה שנותרו מספר מועט של כרטיסים לשורה הראשונה (במחיר די סביר האמת) וזו הייתה הזדמנות נהדרת להראות לבתי, ששטופה בכל ימות השנה במוסיקה של ריהנה, הלסי ולהקת פראמור קצת "מוסיקה איכותית" במושגים של האבא הארכאי שלה….
והאמת ? מהרגע שבט' הארט עלתה לבמה, לא יכולתי שלא למקם אותה בצמרת האומנים שזכיתי לצפות ולקחת חלק בקונצרטים שלהם במרוצת השנים. שלא לדבר על כך שלדעתי מדובר באחת ההופעות הטובות ביותר שנראו במחוזותינו.
הארט נתנה אמש קונצרט מעומק הנשמה. היא הצליחה, כבר מהרגע הראשון להפוך מקום די גדול כאמפי פארק רעננה למועדון ג'אז אפלולי בניו יורק כשהיא מפלרטטת עם הקהל ומנהלת אתו מונולוגים אינטימיים ולעיתים חושפניים למדי, "זה ערב מאד מיוחד וייחודי בשבילי", היא ציינה כשהתיישבה ליד הפסנתר, "עד היום תמיד הבעל שלי התלווה לכל ההופעות בעולם, הוא חלק ממסע ההופעות, עובדה שמאפשרת לנו להיות ביחד… אבל הפעם הייתה לנו מריבה ענקית, נאמרו המון דברים ופגענו אחד בשני… וזו ההופעה הראשונה שאני לבד ואני כואבת…", באמפי השתררה דממה, פה ושם לסתות נשמטו, "כך שאם מישהו מצלם ומעלה את ההופעה ביוטיוב אני מקווה שבעלי יצפה בזה ויבין כמה שאני אוהבת אותו… ושיסלח לי". דברים שלוו בביצוע מרגש עד דמעות של DON'T EXPLAIN.
הארט דיברה מהלב, כמעט כמו אדם עם תסמונת אספרגר אין לה מחסומים מהקהל וזו עוצמתה, שכן רב החומרים מהם מורכבת המוסיקה שלה שאובים מן הייסורים ושברון לב שאותם חוותה בחייה. תהליך שהגיע לשיא באלבומה Better Than המשקף את התהליכים שעברה בחייה.
מהקטע השני, I'll take care of you , המחיצות האחרונות שעוד נותרו נפלו. הארט הפכה, ללא ידיעתה לאימת אנשי האבטחה כשבקלילות של איילה דילגה מעל החבלול שהפריד בין הבמה לשורות הראשונות ונבלעה עמוק בתוך הקהל כשהיא לא מוותרת גם על יושבי השורות האחרונות. היא נהנתה מכל רגע -מהאפשרות להתחכך במעריציה, שחלקם הגדול הכיר כל אות בשיריה ולשיר להם קרוב קרוב לאוזן את מילותיה החותכות בבשר החי.
הארט באה לעבוד ול"תת בראש". היא באה לענג את הקהל אך לא פחות מכך – היא באה ליהנות…. בהופעה של ליל אמש לא מצאתי קלישאות והצהרות אופייניות ונבובות של "אתם נהנים תל אביב ?" או "אתם הקהל הכי טוב שאי פעם הכרתי"…. אבל כן פגשתי אומן שבאמת ובתמים הגשים חלום להופיע בפני קהל ישראלי שאוהב, מוקיר ומכיר אותו.
להארט יש קול ענק, מנעד מטורף המאפשר לה לשיר מצד אחד רוק כאסחני ומצד שני ללטף בבלוז בסגנון אריק קלפטון. יש לה שליטה פרפקציוניסטית בקול והיא נגנית פסנתר וגיטרה מושלמת. וכל היכולות המוטרפות האלה עטופות היטב במעטפת של פרפורמרית ענקית שיודעת לרתק את הקהל בהופעתה הססגונית וכל זאת במרחק נגיעה, הכי קרוב שיש.
דווקא ברעננה, בניגוד להופעותיה האחרונות, בחרה הארט לוותר על מראה הליידי בעקבי הסטילטו ושמלת הכתפיות וחזרה למראה הרוקרית הבועטת, "עשיתי תחקיר לפני שבאתי לכאן ושאלתי מה הקהל בישראל אוהב מתוך הרפרטואר שלי וגיליתי שאתם אוהבים את הביצוע שלי לשיר של דם, יזע ודמעות, I LOVE YOU MORE THEN YOU EVER KNOW".
הארט ביטאה בביצוע שלה לבלוז הענק הזה של אל קופר את כל הסיבות להיותה "הגדולה מכולן", או אם תרצו, "הליידי יודעת לשיר את הבלוז". היא מדויקת עד אימה, מרגשת ומלטפת, והבעיה היחידה שלה היא בכך שאי אפשר למצוא דבר אחד שלילי, ולו הקטן ביותר, בביצוע שלה…. וזה כידוע, נורא מעצבן מי שכותב ביקורת…..
"את השיר הבא אני רוצה להקדיש לאימא שלי", היא עצרה את ההופעה והישירה מבט אל הקהל כאילו שמדובר בפסיכולוג שלה בקליניקה בלוס אנג'לס, "שנים היא הסתגרה בחדר השינה ולא הוציאה מילה מהפה לאחר שאבי עשה את המעשה הבנאלי ביותר שיש ופשוט קם יום אחד וברח עם המזכירה שלו"…. שוב ניתן היה להבחין בלסתות נשמטות ולהקשיב לשקט המוטרף הזה באמצע הופעת רוק עתירת דציבלים, "שנים היא לא תקשרה עד שיום אחד בהיותי ילדה נכנסתי לחדר של אימא ואמרתי: די, תקומי כבר, אני צריכה אותך". בעקבות המונולוג המפתיע הגיע ביצוע מושלם ל"MAMA" אחת מיצירות הפאר של הארט מתוך אלבומה המושלם BETTER THEN HOME.
הארט הוציאה את הקהל מדעתו בביצוע אנרגטי ל My California כשהיא קוראת לכולם לעזוב את כסאותיהם ולבוא לרקוד בקדמת הבמה (בשביל מה שילמתי למעלה מ 400 ₪ כדי לשבת בשורה הראשונה ? ), שיר שבמהלכו ביצעה חיסול ממוקד בפסנתר, חיסול שדרש החייאה וטיפול של אנשי הסאונד שלה והצריך הורדה בקצב עם ביצוע רגוע ומלנכולי ל Take It Easy On Me.
חייבים לציין את שלושת המוסיקאים הנהדרים המלווים אותה בהופעותיה, במיוחד את המתופף ביל רנסום, מוסיקאי יצירתי המשתלב היטב במעברי הקצב הבלתי צפויים של הארט וכמובן את הגיטריסט ג'ון ניקולס המלווה את הארט למעלה מעשור. למרות שאיש איש מהם וירטואוז בזכות עצמו, הם יודעים היטב לא לגנוב ל"בוסית" את הפוקוס הבימתי ורוב הזמן נשארים בצל מאחור.
באופן אישי, אהבתי את הביצוע שלה ל Leave The Light On, השיר שחתם את החלק "הרשמי" של ההופעה, שיר מורכב אותו ביצעה הארט לבד על הפסנתר כשהאורות ברחבי האמפי נדלקו ונתנו משמעות פיזית למילות השיר. ולאחריו עלו חברי הלהקה לעוד שלושה הדרנים שבסיומם, לחשה לי בתי זואי, "נכון שהיא אלוהית" ?
משפט שגרם לי להרבה נחת במיוחד לאור העובדה שבעוד כשבועיים יש לה כרטיסים להופעה של ביונסה בלונדון…….
גל דה פז
מחשבות נוגות על תופעת החימום להופעות של אומנים מחו"ל, גל דה פז בהופעת "חימום" לבט' הארט אמפי פארק רעננה.
הופעתה של זמרת הבלוז, גל דה פז, כ"חימום" לקונצרט של בט' הארט, מעוררת אצלי כמה שאלות לגבי הרצינות שבה לוקחים המפיקים בארץ את נושא "מופעי החימום". לתחושתי חל פיחות זוחל בכל הנושא שנתפס אצל המפיקים כ"חובה שיש לבצע אותה", במינימום עלויות וכאבי ראש מיותרים.
וכך פתאום, מוסד שנתפש כחשוב ביותר בעולם מאבד גובה והופך אצלנו במהירות לתחרות של כישרונות צעירים ברמה של מתנ"ס מקומי בעיר שכוחת אל בפריפריה. או, לחלופין, האומנים שנבחרו ל"חמם" את הכוכב המרכזי מועלמים מהתודעה ומהפרסום כמעט כמו ילדי תימן החטופים.
אין לדברים משמעות כשמדובר בפרקי זמן קצרים שבין פתיחת השערים למופע ועד לעליית האומן המרכזי. אך כשמדובר בהופעות גדולות בפארקים שזמן ההמתנה יכל להגיע לשלוש שעות ויותר, לתופעת "החימום" יש אפקט מרכזי בקביעת מצב הרוח לקראת ההופעה הגדולה.
בעבר, דאגו מפיקים כשוקי וייס, גדי אורון וזאב אייזיק להתייחס לתופעת ה"חימום" בכובד ראש – בין אם בהבאת "כוכבים" מחו"ל שיחממו את המופע המרכזי ובין אם בהעלאת כוכבים מקומיים בעלי שם ומעמד.
באופן אישי תמיד אזכור את מופע החימום בפארק לקונצרט של GUNS AND ROSES מופע חימום שכלל הרכב שבו היו חברים בריאן מיי, גיטריסט להקת קווין, המתופף קוזי פאוול והבאסיסט ניל מארי מ"נחש לבן".
ויותר מכך אזכור את החימום של להקת הפלטינה את המופע של בי בי קינג, או את מסע ההופעות של "סגול כהה" בפארק הירקון ובצמח איליו התלוויתי כחבר של ג'ון לורד. זאב אייזיק התלבט ובסוף החליט על מופע של להקת הסיקסטיז של מוטי דכנה. ואגב, אפילו חברי "סגול כהה" ראו בדכנה ובחברי להקתו חלק אינטגרלי מהמופע ואף הובסו במשחקי הכדורגל כשריצ'י בלקמור האגדי משמש כחלוץ מרכזי…..
לא חסרים בארץ הרכבים מצוינים. ואני בטוח שלו תסלם היו מתבקשים (תמורת תשלום נאות) לחמם את סגול כהה, הם היו מסכימים.
מהצד השני, קיימת תופעה של "מחיקה תודעתית" של ההרכבים המחממים כפי שקרה בקונצרט המונומנטאלי שלשום של בט' הארט באמפי פארק רעננה. רשימת המופיעים לפני הארט הייתה בגדר סוד מדינה שכל החושף אותה צפוי לעונשי מאסר כבדים על עבירת מגע עם סוכן זר.
כשעה לפני עלייתה של הארט לבמה הדהימה את מעט הנוכחים שהגיעו לפארק בזמן זמרת מוכשרת העונה לשם גל דה פז. כל מי שנכח ברחבי האמפי לא היה יכול שלא להתרכז במוסיקה הייחודית, בהגשה המהוקצעת ובמוזיקליות של הגברת הצעירה שהתגלתה כהבטחה טוטאלית והדבר הבא של הבלוז הישראלי.
אני מוכרח להודות, שעם כל המטענים השליליים שיש לי בעקבות "הופעות החימום" האחרונות שבהם צפיתי, התחושה שהעבירו לי דה פז ולהקתה היו אותם התחושות שעברו בי כשצפיתי בפעם הראשונה במופע של רותי נבון בשנות ה – 70, עת התלוויתי למורי ורבי ירון גרשובסקי שהיה מנהלה המוסיקלי של הזמרת הצעירה והכריח אותי לבוא ולצפות במה שהוא חשב הולכת להיות הדבר החדש ברוק הישראלי.
בבואי לכתוב את התרשמותי מדה פז אחסוך ממכם את התיאורים הנדושים בסגנון "ג'ניס ג'ופלין הישראלית" (כפי שתמיד תיאורים כ"ג'ימי הנדריקס הישראלי" העלו בי תחושות כבס). דה פז, היא תופעה מרעננת בנוף המוסיקלי הישראלי – היא יודעת לפתוח את הצינורות ולשיר בלוז כפי שאף זמרת לא עשתה זאת כאן לפניה.
לי היא הזכירה יותר מכל מוסיקאת בלוז אמריקנית העונה לשם ג'טלי בלייק (מומלץ מאד להקשיב לאלבומה הראשון YOU JUST MIGHT . WIN לדה פז יש את אותן האנרגיות והייחודיות המאפיינות את בלייק ויש לה מנעד ענק ודיוק ווקאלי המזכיר לעיתים את ימיה הגדולים של מאריה קארי. השליטה שלה בחצאי טונים, בסולמות כרומטיים ובסיומות של אקורדים 7 ו – 9 מושלמת כפי שהם באו לידי ביטוי בקטעים Down the rabbit hole, Wastedו – Speed of life. היה לי קצת חבל שדה פז ולהקתה לא קיבלו יותר פוקוס ושהמוסיקה שלה היוותה מעין מוסיקת רקע לקניית מזון בדוכנים שהוצבו ברחבי הפארק. אך למרות הדברים הללו הגברת נתנה כל מה שיכלה והוכיחה שיש עתיד לבלוז ולרוק הישראלי. (ומעבר לכך – דה פז הוכיחה תזה ישנה שלי לפיה לא מספיק להיות מוכשר אלא צריך גם ללמוד מוסיקה ברמות הגבוהות ביותר כדי לממש את הכישרון הזה).
אך לשיא ההזיה הגיעו הדברים כשלפתע, על פי איזו הוראה מגבוהה, סיימה דה פז את הופעתה ופינתה את הבמה לשתי ילדות בגיל בית ספר יסודי שביצעו בליווי פלייבק את STOP של סם בראון…. מערב של כישרונות צעירים במתנ"ס עברה תופעת ה"חימום" לפסטיבל הילדים……
אני מצפה בכיליון עיניים להופעותיה הממוסדות של דה פז ב – 15.7 בקונטיינר ו21.9 בבארבי.
האלבומים של גל דה פז
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: זואי אבישר
וידאו
נהניתי מכל מילה. תודה, אדר.
ובאשר להתעלמות התקשורת מהופעתה של הארט – אני חושב שיש להאשים את משרד היח"צ, אם בכלל היה כזה הפעם. אני, למשל, לא קיבלתי שום ידיעה מאף גורם יח"צ על הארט והגעתה ארצה.