פס קול שבועי

כל ירושלים חזית אחת גדולה

לקראת פסטיבל החזית הנפתח היום בירושלים – מוזיקה לא ארוזה וללא מתווכים, חפר ואסף – יובל אראל. 

החזית, מוזיקה ללא מתווכים
החזית, מוזיקה ללא מתווכים

עד הגאולה המיוחלת, תחיית המתים, ומהפכת הזומבים הגדולה, ירושלים מעבירה את הזמן בנעימים. עם רזומה מרשים של 3000 שנות סכסוך וחורבן, העיר ההררית נחשבת לאחת השמורות האחרונות שהגל הסחו-היפסטרי לא הצליח עדיין להכריע. ככזו, ירושלים נותרה מעוז מוסיקלי-אמנותי כיפי, אולי אחרון, שטרם היכה בו אותו הוריקן המתכנה "כוחות השוק". ההייפ, הנרקסיזם, תרבות ההכתרה המגזינית, ויכולות ההאזנה הרופפות נשארו תקועות בעליות של הקסטל. בכל מה שנוגע לשיח שמתקיים על ציר ה"אינדי-מיינסטרים" הרווח, ירושלים לא חברה, וזה דווקא עושה לה טוב לעור הפנים.

אכן, בניגוד לתל אביב, העיר העברית הראשונה ומוקד העלייה לרגל של ילידי הפריפריה בדרך לחשיפה המבוקשת, בירושלים יש כללים אחרים, או יותר נכון אין כללים בכלל, כך חוזרת השנה התופעה החברתית אומנותית המוגדרת כ"החזית" בפעם השלישית עם ארבעה ימי מופעי ושידורי מוסיקה עצמאית. עם הרבה הזיות, לא מעט טינה לממסד, והרבה שבירת גבולות וכללים.

השנה מרוכזים רוב האירועים המתוכננים בבית הנסן, הבניין שהוקם לפני כמאה וחמישים שנה עבור חולי הצרעת במקום בית המצורעים בממילא ולפני מספר שנים הועבר לידי עיריית ירושלים, לצורך הסבתו למרכז תרבות בין תחומי. אשתקד נפתח המבנה המרשים לציבור הרחב כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה וכמרכז לתערוכות מתחלפות ואפילו שלוחה לבצלאל – האקדמיה לאמנות ועיצוב ולמגוון אירועי תרבות.

השנה במסגרת פסטיבל החזית יתקיימו במקום שידורי רדיו אינטרנטי של "רעש HOUR" תחנת רדיו וקהילה מוזיקלית מקומית ירושלמית שיארחו הערב את אנשי תחנת הרדיו האינטרנטית של תל אביב "הקצה" לצד מופעים שונים.

בגילוי נאות, מכיוון שנפלתי בסופ"ש קורבן אומלל למחלת הליגיונרים או בעברית "שפעת של אנשי המזגנים בקיץ" אאלץ להדיר בצער רב את רגלי הערב מאירועי הפתיחה, אולם דאגתי מבעוד מועד להביא מקצת מהקולות שירושלים יוצרת ובמילים פשוטות – מבחר מההרכבים והמוזיקאים המתארחים בפסטיבל לצד הרכבים ירושלמים פחות מוכרים להם ניתן להאזין במחנה הלהקות.

 

NAH – מוזיקאי מפילדלפיה, לוקח את הקהל לטריפ מוסיקלי פגאני של מקצבים קשוחים, סאונדים משבשי תודעה ונביחות טקסטואליות בדרייב בהמי, מעין התכה דרמטית ועוצמתית של Pאנק, היפ הופ והארדקור.

 

 

מסילת ישרים – הדואו הכולל את הביטמייקר עופר טיסר עם הראפר אלכס קון. טיסר לוקח את הביטים המסורתיים של ההיפ הופ ומתיך אותם עם לואו פיי, אוונגרד ואינדיסטריאל, בעוד שקון מגיע עם מטען ליריקלי כבד ועמוק.

 

60 ריבוא – כסאח חרעות והזיות מארון הקודש היהודי, מיכאל מרסה שואג טקסטים בארמית מהתלמוד, מהתפילה וכן פסוקים מהתורה בתוך לבושים של מטאל ושאר נגזרות כסאחיסטיות פרועות ובלתי מתנצלות, שמטעינות את הטקסטים ואת המושג "מוסיקה יהודית" באנרגיה חדשה, ובגישה אנרכיסטית.

 

ניקו טין – זוהר שפיר והלהקה בפופ חלומי פסיכדלי, הבאז האחרון בסצנה הירו-אביבית (ירושלים ותל אביב…).

 

אלקודס 2999 – לילה עם הסאונד הכי קיצוני עמוק בבטן האדמה, ברחם של ירושלים, "מערת צדקיהו" – מחצבה לאבני הר הבית, נקודת מפגש של הבונים החופשיים, מקלט במלחמת העולם השנייה ומקום שמנפק אינספור אנקדוטות הנפרסות על פני מאות שנים בבליל של ארכיאולוגיה ופולקלור. ללילה אחד בלבד ולראשונה, יהדהדו במערה הצלילים המשוננים, החדים והטקסיים של הכוחות הכי בולטים בסאונד הניסיוני עכשווי של ירושלים: דרך 12, מוחמד צ'יטה, אנסמבל של טרור (אמיר בולצמן ואריאל ערמוני), תומר דמסקי ומקסים טורבו.

 

 

ובתוך כך במהלך החפירות בין מערת הנביא לשרידי בית שלישי ורביעי נחשפו כמה הרכבים ירושלמים שאמנם לא שובצו השנה בליין אפ של החזית אך שווים האזנה, תמשיכו ללחוץ פליי…

 

 

 

 

 

 

 

אל מערת הצדיקים, הדליקו אור והמשיכו לחפור

 

ערוץ ההיסטוריה – ההתרחשות בפסטיבל בשנה שעברה

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: