פורטיסחרוף עושים את רעננה

מופע איחוד ראשון בסבב משולש לצמד פורטיסחרוף, רמי פורטיס וברי סחרוף מופיעים באמפי פארק ברעננה, חמישי, 14.05.2015, דפנה טלמון בשליחות הבלוג, מילים ותצלומים.

פורטיסחרוף 2015, רעננה. צילום: דפנה טלמון

פורטיסחרוף 2015, רעננה. צילום: דפנה טלמון

יאללה שלהם, אבל למה לחכות כל פעם כל כך הרבה שנים עד האיחוד. מי יתן וזו היתה יריית הפתיחה לסט הופעות משותף. מי יתן והבארבי יארח את השניים האלה, על כל נגניהם המוכשרים. מי יתן ונמשיך ליהנות ממוסיקה שבוקעת מהלב, מרגש מזוכך מוזיקלית. היה טוב, לא מספיק. רוצה עוד.

יש לי אוטו חביב, לא ישן מדי, אבל באופן מפתיע יש בו טייפ קסטות, כמו של פעם. רק חסר לי עט סטיק. אז לקחתי אותו ונסעתי בפקקים של האמ-אמא של חמישי בערב להופעה.

אבל עוד לפני שלקחתי אותו ואת האמ-אמא של הפקקים, התרגשתי. מכירים את זה שילד מתרגש ממשהו שעומד להתרחש? משהו גדול עבורו שעומד להתרחש? הוא לא נרדם, הוא הוגה במשהו הגדול הזה, הוא מרוגש והיפר אקטיבי זז כמו אריה בכלוב מצד לצד? ככה ביליתי את הימים שקדמו למופע האיחוד.

אני דפנה, הקטנה מאי שם בנגב, שהיתה מגיעה לכל הופעה של פורטיסחרוף בבאר שבע, הילדה הקטנה שניערה טוב טוב את השיער ואת המח, שכמעט שברה מפרקת ושאר עצמות בטירוף החושים של ההופעות שלהם בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, אני שידעתי את כל המילים ואיבדתי את הקול לא פעם ולא פעמיים, אני דפנה הקטנה שבסיום כל הופעה, אי שם בבאר שבע, הייתי מגיעה ומבקשת מאורן בן-נון שיכניס אותי אל מאחורי הקלעים רק להגיד תודה. והוא היה מכניס את דפנה הקטנה, היא היתה מבויישת עולה לחדר אמנים, וכמה לא ביישנית שהיא בחוץ ככה כן ביישנית שהיא היתה שם באותו חדר אמנים, הייתי אומרת ״תודה״ נרגש ונרעש מבפנים ויוצאת אל הלילה. אל הטוווווו באוזניים ואל הכאב בעורף.

ואז עליתי על מנהרת הזמן. כמה עשורים קדימה. אל אתמול בלילה.

רמי וברי, פורטיסחרוף. צילום: דפנה טלמון

רמי וברי, פורטיסחרוף. צילום: דפנה טלמון

אני מצלמת הופעות. המון הופעות. ויש לי חיבה אדירה להופעות של פורטיס ושל סחרוף. אותם אני מלווה מאז ימי דפנה הקטנה. וגם לא פעם עליתי לשיר את ההדרן עם פורטיס במופע שלו, ויש תמונות שיעידו. אני לא ביישנית, אותה דפנה ביישנית לעיתים מגיחה, יש האומרים, שהיא לא מגיחה מספיק.

ואז הגיע יום ההכרזה על מופע האיחוד. נהרגתי מבפנים. אני לא מצליחה להיזכר אם באיחודים שקדמו לזה של אתמול הייתי, ולדעתי לא. אבל על המופע הזה לא תכננתי לוותר. קניתי כרטיס לאחד המופעים וחיכיתי. יומיים קודם נודע לי שאני מגיעה לצלם. ההתלהבות גדלה. מה זה גדלה.

ספרתי את הימים. ותאמינו או לא, היום הזה הגיע. לא ישנתי טוב לילה לפני, כל הבוקר הייתי אחוזת תזזית (יותר מבדרך כלל, אני מתכוונת). ולקחתי את עצמי לרעננה. מעולם לא התארכה לה הדרך כמו אתמול בערב. עם האמ-אמא של הפקקים, והדרכים הפתלתלות שבחרה תוכנת הניווט, שלפעמים אני מקווה שהעונש של הממציא שלה, הוא לנסוע בדרכים שהוא מציע בעצמו. ניחא. הגעתי.

ההופעה, כך אמרו לי, תתחיל בשמונה וחצי. השעה שבע. ובכן יש לי קצת זמן. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, לא נרשמה התלהבות גדולה, הקהל בגיל העמידה (כצפוי) נראה והתנהג כפי שהגיל מכתיב להם. וזה בסדר. כבר מזמן למדתי שזה מה שקורה לאנשים, שאינם אני, בני ארבעים ומעלה. מוזיקת הרקע גם לא איפשרה להתפוצץ אנרגטית, שכן מישהו אמר לי שזה היה פס-הקול של הסרט אמלי. לא אישרתי את הסברה אבל נשמע לי דומה. ובכן דמיינו שעה וחצי של נעימת פסנתר מרגשת, שממש ממש לא מתאימה לטורבינות החשמליות שעוד רגע יעלו על הבמה.

ברי סחרוף, אמפי פארק רעננה. צילום: דפנה טלמון

ברי סחרוף, אמפי פארק רעננה. צילום: דפנה טלמון

לעומת הדשא, בכיסאות מקדימה, הגיע קהל נלהב, לא מאופק, שמח ומרוגש. העיניים שלהם שידרו את מה שהתרחש במוחם. חגיגת מוזיקה של שני אשפי הרוק. אז נכון, שהיו שם שני מחנות, סטייל עפרה-ירדנה. מעריצי ברי לעומת מעריצי פורטיס. ״מי לדעתכם אחראי שיש כיסאות מקדימה?״, שאל מישהו מאחד המחנות…  ״מי?״ עניתי בתמימות. ״פורטיס״, ענה ברצינות מוחלטת. ״מה?״ לא הבנתי, אבל כבר נדמה היה לי שאני יודעת מאיזה מחנה הוא. ״כן, אם מחשבים כמה הופעות ישיבה יש לפורטיס מול סחרוף, תראי שפורטיס עושה יותר מופעי ישיבה״ אוקיי, זה טיעון מעניין. לא התווכחתי. בכלל, לא כדאי להתווכח עם מעריצים שרופים. שאת רובם, אגב, זיהיתי מההופעות שפורטיס נותן אחת לאיזה זמן בבארבי.

בטלפון שלי כל העת, סימסו לי חברים שתקועים בפקקים ואם התחיל כבר. ואכן המופע התחיל באיחור. כשאלף איש תקועים בפקקים, כדאי להמתין. אלא שהממתנה בתחילת המופע, גרמה לסופו קצת להתכווצ׳ץ׳. כשמופע נערך בשטח מוניציפלי של עיר, עליו להסתיים ב-23. תהיתי ממה פחדו שם בהפקת המופע, שהשכנים מבית לוינשטיין יתעוררו? (אל תענו לי, זה ציני).

ואז פורטיס זינק אל הבמה, לבוש בסאטן ורוד-סגול. עם משקפיים כתומים נהדרים. ועל הבמה התייצבו כל הנגנים של פורטיס וכל הנגנים של סחרוף. ממש חנות כלי-זמר קטנה של גיטרות. פורטיס דאג במהלך ההופעה באחד השירים של סחרוף להיעלם ולחזור עם חליפת סאטן כחולה. ואחר כך שמתי לב שגם סחרוף לבש חולצת סאטן שחורה. אני תוהה אם זו היתה מסיבת פיג׳מות ומי לקח על זה אחריות. כי בינינו מי בכלל יכול להירדם אחרי הדבר שהם הפגיזו שם על הבמה.

רמי פורטיס, אמפי פארק רעננה. צילום: דפנה טלמון

רמי פורטיס, אמפי פארק רעננה. צילום: דפנה טלמון

לצלמים הבטיחו שיוכלו לצלם שלושה שירים. מאד מרחוק. אבל איכשהו אישרו לנו להתקרב. ״עד שהשומר יבחין ויסלק אתכם״. והוא הבחין בתחילת השיר השני. או אז, הובילו אותנו אחורה-אחורה אל מעבר למחסום. אל הגלות. וככה כל ההופעה, בעצם ניסיתי למצוא זוויות אפשריות לצילום. ו… תאמינו או לא. המצלמה הפריעה לי ליהנות מהמופע. בדרך כלל אני צופה במופעים מאחורי המצלמה. אני מרגישה שכולי מרוכזת במופע עצמו. במה שקורה על הבמה. אני יודעת איפה אני עומדת, ואני מרכזת את ההיפר אקטיביות אל תוך הקופסא השחורה הזו ויורה. אתמול, משהו לא עבד. לא היה לי חיבור מושלם. הרגשתי שיש יותר מדי הפרעות מבחוץ, במיקום הלא מוצלח, שניסיתי לשפר כל המופע, במרחק הרב, ובזה שכל הזמן היה לי תיק כבד על הגב.

מקדימה היו טרוניות. המופע היה הרמטי, קוסמטי מדי. ממתי אומרים לאנשים ״אתם יכולים לרקוד, רק ליד הכסא״ זה רוקנרול או רוק-בית אבות-נרול? כבר בשיר הראשון הגרעין הקשה של המעריצים מקדימה קם לרקוד, להזיע ולפרוק את האנרגיה המטורפת, אבל מיד הופיעו הבחורים האימתניים של האבטחה וגרמו לכל אחד למצוא את הכיסא. ניתן לרקוד, רק ליד הכיסא. ביג פייל. זה לא הפילהרמונית בפארק נכון?

פורטיס ידוע כדברן לא קטן בהופעות שלו, אתמול בערב הוא דיבר פחות. אולי הנוכחות הרגועה והשקטה של סחרוף היא שגרמה לו לדבר פחות ולקפץ אחוז תזזית פחות או שהעובדה שאין זמן וצריך להספיק כמה שיותר שירים מהליין אפ. ובכל זאת, הוא בירך את הצדדים שתומכים באמצע ואת האמצע שנמצא באמצע. טקסט מוכר מהופעותיו שלו.

רוקנ'רול רעננה, פורטיסחרוף 2015. צילום: דפנה טלמון

רוקנ'רול רעננה, פורטיסחרוף 2015. צילום: דפנה טלמון

במהלך ההופעה קמו לתחייה שני ענקים. המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג ויוסי אלפנט שברי סחרוף סיפר שהוא מנגן עם הגיטרה שלו, וזה בעצם מה שסחרוף אמר במהלך כל המופע הזה. היה מרגש. וכולם בקהל הגיבו בהתרגשות. כל אחד חשב לרגע, איפה הוא ראה או שמע כל אחד מהם בפעם האחרונה או בכלל. והגיטרה חזרה לנסר.

באופן פלאי, לא נשמעו קריאות ״פורטיס משוגע״ בכלל. בהתחשב בעובדה שזה הקהל שהיה שואג את הקריאה הזו באייטיז ובניינטיז, עושה רושם שהקהל הזדקן, התברגן או הבין שפורטיס הוא כזה וגבולות השיגעון טושטשו או הפכו פחות נוקשים. ואולי פורטיס לא משוגע כלל. אלא רק רוקיסט מלא במרץ, אחוז תזזית, מצחיק, מרגש, שיכול להדליק את אורות חדרה בלי התרומות השנתיות… שלכם.

וקצת על המוזיקה, מה זה משנה מה אגיד, נסו למצוא כרטיסים לשני המופעים הבאים עלינו לטובה. ואולי יהיה גם מופע רביעי וחמישי, מי יודע? והלוואי וזו היתה יריית הפתיחה לקיץ של פורטיסחרוף. המוזיקה מרגשת, השירים מוכרים, נגמר לי הקול מרוב ששרתי. הוידאו ארט היה שמיימי ומרגש. ועל הבמה היו חבורה נהדרת של נגנים ומוזיקאים, של רעש, צלצולים ומופע קסמים אמיתי.

היו חסרים לי שירים מפלונטר. אז נכון שפורטיס הוציא את האלבום לבד, אבל הטיעון הזה לא תקף, שכן סחרוף שר במהלך הערב שירים מקריירת הסולו שלו. מוזר. הקהל רצה דבש, ניגר, ואף שאג את זה מקדימה, ולא קיבל. מה כן קיבלנו? באמצע ההופעה, בקריצה שובבית פצחו השניים ב״סאנדניה״ של Foreign Affair. בשיר ״בבוקר של קטיפה״ הפליאה דני עבר-הדני (אותה מכנה פורטיס דני הדני) שהצטרפה לא מזמן להרכב של פורטיס בביצוע הפזמון בקולה המלאכי. אבל הזמן רץ והמלאכה המרובה עמדה להסתיים, והגיע ההדרן. והוא, איך לומר, קצת ביאס. נדמה שהזמן לא איפשר להם לתת את המיטב. כאמור, המופע התחיל באיחור… ואיכשהו דווקא את אקרוד הסיום עיטרו שירים פחות מוכרים או פחות להיטיים.

סיפורים מהקופסא, פורטיסחרוף 2015. צילום: דפנה טלמון

סיפורים מהקופסא, פורטיסחרוף 2015. צילום: דפנה טלמון

וזהו, הם ירדו מהבמה. והאנשים החלו להתפזר לאט לאט. היה שקט מוזר. כאילו כל אחד מתחפר אל תוך עצמו, להכיל ולהחזיק את הרגעים האלה הטעונים שהיו על הבמה עד לפני דקות בודדות. אני הבנתי שאני צריכה עוד אחת כזו. והפעם בלי עיניים ביקורתיות. אחת כזו בה אוכל לשחרר את דפנה הקטנה. וביננו, חזרתי עם עורף מובס מעוצמת הטלטולים, ובלי קול כי צווחתי את כל השירים, ועם זיעה על הגב, שתיק המצלמה ליטף כל הערב. ועם ראש טעון בכל כך הרבה אנרגיה שלא באמת הצלחתי לישון גם הלילה.

נכנסתי למכונית, תוכנת הניווט המנוולת שוב לקחה אותי סחור סחור בתוך רעננה, חצי לילה. ואז נזכרתי בטייפ הקסטות מהמערכה הראשונה, ודחפתי פנימה את ״הגיטרה מנסרת״ אלבום בהופעה חיה של פורטיסחרוף. ווין עד הבית.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – דפנה טלמון (פייסבוק בלוג)

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום – דפנה טלמון (פייסבוק דפנה)

 

פליי ליסט וידאו גולשים

 

One comment

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s