כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

המסע של דויד ברוזה למזרח ירושלים

הקרנת הסרט הדוקו מוזיקלי המלווה את יצירת אלבומו East Jerusalem West Jerusalem של דויד ברוזה בהצצה למחנה הפליטים שועפאט בירושלים, ומופע קצרצר, סינמטק תל אביב, שני, 22.12.2014, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

דויד ברוזה ומירה עוואד, סינמטק תל אביב. צילום: יובל אראל
דויד ברוזה ומירה עוואד, סינמטק תל אביב. צילום: יובל אראל

זמן קצר לאחר שיצא אלבומו האחרון של דויד ברוזה  – East Jerusalem west Jerusalem, הזדמנתי למופע "המיטב" שלו, על האלבום כתבתי אז כך "כחלק מניסיונו להמשיך ולנסות להתחבר לקהל רחב יותר מעבר לים עם שירים הנוגעים בשלל סגנונות תוך שיתוף פעולה עם שאנן סטריט, מירה עוואד, וביצוע גרסאות לחומרים של רוג'ר ווטרס, ויוסוף איסלאם (קאט סטיבנס..), כן, מדובר באלבום שהוקלט באולפן פלשתיני במזרח ירושלים ויעודו סוג של קירוב לבבות או העלאת נושא העימות המקומי מזווית עין שונה".

אמש נפלה לידי הזדמנות נוספת לתהות על קנקנו של ברוזה, כאשר סרט הנושא את שם האלבום שהופק השנה בבימוים של ארז מילר והנריקה צימרמן הוקרן בערב חגיגי בסינמטק התל אביבי. הסרט מתעד 8 ימים ו-8 לילות של יצירה מוזיקלית משותפת, שיחות ומפגשים שנערכו בעיר העתיקה ובשכונת שועפאט במקביל לעבודה על האלבום East Jerusalem / West Jerusalem במהלך ינואר 2013 עת הגיע דויד ברוזה לאולפן הקלטות פלסטיני במזרח ירושלים יחד עם מוזיקאים ישראלים, פלסטינים ואמריקאיים – ביניהם סטיב ארל, מירה עווד ומוחמד מוגרבי – במטרה לממש חלום ישן ולחבר בין פלסטינים וישראלים באמצעות מוזיקה.

ברוזה, עוואד ויוצרי הסרט, סינמטק תל אביב. צילום: יובל אראל
ברוזה, עוואד ויוצרי הסרט, סינמטק תל אביב. צילום: יובל אראל

עלילת הסרט כאמור נעה במעגלים בין שאלות של דו קיום וניגודי תרבות לבין יצירה מוזיקלית ומציגה בנקודת השפל את העובדה ששכונה בתוך ירושלים רבתי מוגדרת כמחנה פליטים שאינו זוכה לשום יחס מהרשויות, העירייה והמדינה כאחת ומבלי הקשר פוליטי מעלה את השאלה הנדרשת – אבל למה?

את הנרטיב של הסרט ציין אחד המוזיקאים תושבי שועפאט במשפט אחד "אני רוצה שאמנים פלסטינאים יעבדו עם אמנים ישראלים". ולצד אמירה זו מתבלטת אמירתה של מירה עוואד הנמצאת לדבריה חצויה בין שני עולמות, הישראלי והפלסטינאי.

בגדול הייתי מגדיר את ברוזה, המצהיר במהלך הסרט כי הוא מבקש שלא להתייחס או לקחת בחשבון את הנושא הפוליטי ולהגיע לצד השני כאמן נטו כסוג של אוטופיסט, לצערנו הגורם הפוליטי, משני צידי המשוואה, הוא בעל משקל סגולי גבוה ועל כן חלומו, רעיונו של ברוזה ישאר די בשוליים, למרות שיש להעריכו מעבר לכשרונו כיוצר ומבצע אלא כאדם בעל יושרה המתמסר לרעיונותיו, ודי בכך.

להערכתי הסרט עצמו יגיע בשלב כלשהוא לאחד מערוצי הדוקו או הערוצים המסחריים, הנה הצצה לשירים שביצע ברוזה, לבד ועם מירה עוואד מיד לאחר ההקרנה בפני הצופים.

לחצו לצפייה בכמה תצלומים מהאירוע

וידאו

 

 

הצצה לרגעים בסרט

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: