דיווח מהשטח

בשפת רות דולורס

מופע פסנתר עם רות דולורס וייס, אוזן בר, רביעי 06.08.2014. בעקבות אלבומה "בשפת בני אדם". נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

רות דולורס וייס, עדיין מתרגשת. צילום: יובל אראל
רות דולורס וייס, עדיין מתרגשת. צילום: יובל אראל

בסך הכל חלף שבוע ויום מאז שעמדתי ליד פסנתר הכנף במועדון לבונטין 7 מולו ישבה רות דולורס וייס ובצעה לראשונה שיר חדש, שמו – לזכור. את המסלול שלי מול רות דולורס (דולורס מתייחס אצל רות למושג צער במעין פרשנות מקומית למונח הלקוח מהשפה הספרדית כמשחק מילים על קדושה קאתולית…) התחלתי כאשר הוזמנתי למופע השקת אלבומה הקודם בינואר 2012 במרכז ע"ש פליציה בלומנטל למוזיקה. נחשפתי ליוצרת ומבצעת יוצאת דופן בהוויה המקומית. פגשתי בה מעת לעת במעין קמצוצי חוויה בעת שהתארחה במופעי מוזיקאים אחרים, או כחלק מאסופת אמנים היוצרים יחדיו ערב מרתוני כזה או אחר.

הדרך של רות דולורס וייס מאז עד השקת האלבום האחרון עברה במסלול עצמאי תוך סיוע מהקהל כאשר הצליחה לגייס את התקציב הדרוש להפקה מלאה של האלבום  – ״בשפת בני האדם״  הכולל בעיקר שירים מקוריים שכתבה והלחינה בעברית, לצד ביצועי שירי משוררים אותם הלחינה. מדובר בעבודה ממושכת במשך שלוש שנים לאחר שלדבריה השתחררה קצת מהבועה של אימהות לפעוטות ומצאה את פסקי הזמן לכתוב וליצור.

פרסומת

 

את השקת האלבום האחרון "בשפת בני אדם" שנחוג במועדון בארבי החמצתי לטובת מופע השקה מקביל של שלומי שבן בהיכל התרבות, חוויה בפני עצמה. לכן חפנתי בשתי ידי את ההזדמנות ליטול חלק כצופה ומאזין במופע סולו נטו של רות דולורס מול הפסנתר, אמש במועדון אוזןבר בתל אביב.

את שעות הבוקר טרם המופע הקדשתי לעיון מעמיק והאזנה למוזיקה והשירים שרות דולורס יצרה, שירים חסרי פזמון חוזר, תמלילים המהווים שירה נטולת עכבות יצירה, סוג של חומרים הנוצרים ונוצרים מעומק התודעה והמחשבה העצמית. שירה המלאה נפתולי צער עצמי לצד תקוות וחישוק שפתיים מתודי, ובקיצור שירה נקיה, טהורה החפה מכל שיקולי רייטינג ופופוליזם זול, שירה של ספרים בכריכה רכה או לחילופין שירה הממלאת את המשבצת הפנויה בשוליו של מדור התרבות בעמוד הפנימי של המוסף או העיתון היומי.

פרסומת
רות והפסנתר, אוזןבר. צילום: יובל אראל
רות והפסנתר, אוזןבר. צילום: יובל אראל

רבע לתשע בערב, שורות הכיסאות שנמתחו מקדמת הבמה לרוחבו ואורכו של האולם במועדון אוזןבר מלאים בקהל רב שהגיע לחוות את המופע המיוחד, רות דולורס נכנסת לאולם ועולה על הבמה שבמרכזה ניצב הפסנתר, רות מתחילה את המופע עם השיר הפותח את אלבומה השני "עברית", השיר "גיליתי שמש", אחריו היא ניגשת לאלבומה האחרון "בשפת בני אדם" לביצוע השיר הפותח בו "געגועי", הנה היא הגישה את עיקרי הדברים, שיריה המקוריים בשפה העברית, התופסים היטב אחיזה בהוויה המתנגנת, בניגון לביצועיה בשפה האנגלית בהם היא משמשת כמבצעת ולעתים רחוקות גם מלחינה, רוב רובם של שיריה העבריים הם תוצר משולש עצמי של כתיבה, הלחנה ושירה.

באלבומה האחרון כתבה והלחינה רות דולורס את כל השירים למעט שניים, "סוד" שתומלל בידי שירה סתיו ו"ירח" שמילותיו נכתבו בידי נתן אלתרמן.

רות מאוד מתרגשת מהמעמד, אמנם מדובר במופע המוגדר כאינטימי, ואולי בשל כך, הופעה בפני שורות קהל ישוב, קרוב מאוד לבמה, מפה ושם נשמעים קולות שירה חרישית מפי אלו המכירים או מכירות את המילים, זו תחושה המחזקת את רות על הבמה, היא אפילו מבקשת מהקהל להצטרף במקומות שהוא מכיר, בכלל, נראה עליה, כי למרות הניסיון שלה במופעים, כל פעם מחדש היא מתרגשת כאילו ויולדת או יוצרת דבר מה חדש, הישיבה אל מול הפסנתר והטאבים מקשה עליה להיות מרוכזת כלפי הקהל, מעין מופע בחצי פרופיל צד כשרעמת תלתליה הענקית מסתירה לא פעם את פניה השקועות במקשי הפסנתר, מעת לעת, בין שיר לשיר, היא מספיקה להעיף מבטים לעברנו, לאמר מילה או שתיים עם הרבה התרגשות ואמוציות, רות מעידה על עצמה שעדיף לדבר פחות, לדבריה היא מסוגלת לאמר על כלום משהו…

רות, כל כולה בשירה ונגינה. צילום: יובל אראל
רות, כל כולה בשירה ונגינה. צילום: יובל אראל

המופע ממשיך בדרכו, על התוכנית לשלב בין שירים מהאלבום החדש לשירים בעברית מהאלבום הקודם, רות משחילה ביניהם גם שניים באנגלית מתוך אלבום הביכורים שלה – Come See. המופע מהווה סוג של אסקפיזם, ערב ראשון להפסקת אש מהמערכה המלחמתית, שעה וחצי נקיות של מוזיקה המורכבת משירה טהורה לצלילי מנגינות פסנתר מעולות, מוזיקה ישראלית בעברית החוצה גבולות והגדרות, עונג נקי וטהור אם כי מלא בייסורים וצער, בשפת רות דולורס אמרתי?…

רות דולורס, מחווה לקהל. צילום: יובל אראל
רות דולורס, מחווה לקהל. צילום: יובל אראל

כשהערב מגיע לסופו, להדרן, משחררת רות דולורס את הרסן, שני שירים אחרונים באנגלית, הראשון מחווה לטום וויטס בשיר – You Can Never Hold Back Spring, מלא תקווה אך שבור ורצוץ במסורת הטום וויטסית, שיר אותו בצעה בעבר במשותף עם יהוא ירון, סוג של שותף לדרכה המוזיקלית, כמחווה לוויטס והשני – Not in Heaven, שיר שכתבה והלחינה.

בקטנה – אחזור לפתיח הכתבה, במהלך המופע היא מבצעת את השיר החדש – לזכור, אותו ביצעה לראשונה בפומבי לפני שבוע במהלך מרתון הופעות יום הולדת ללבונטין7, אז היא אמרה שמדובר בגרסה שטרם לוטשה, טיוטה, לדעתה, הפעם היא כבר הייתה יותר מלוטשת, נקיה, באופן אישי אהבתי לא פחות את הראשוניות…

ליין אפ: גיליתי שמש, געגועי, Letter, באר שבע, Island of Faith, ירח, סוד, היה נא, אני אבער, הכל לאבד, לזכור, משירי ארץ אהבתי, קרב, שיר נחמה.

הדרן: You Can Never Hold Back Spring, Not in Heaven

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: