דיווח מהשטח

שורשים של מוזיקה אהבה ושמחה

מופע שורשים ברוק, במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד, דודו טסה מארח את נינט ויאיר דלל, בלקן ביט בוקס והאחיות AWA מארחים את יהודה פוליקר. רביעי 28.05.2014. יובל אראל על פסטיבל מדיטרנה באשדוד.

תומר יוסף והאחיות חיים. צילום: יובל ושילי אראל
תומר יוסף והאחיות חיים. צילום: יובל ושילי אראל

תימני, יווני ועיראקי נפגשים בפארק, כן, סוג של פתיח לבדיחה בנאלית, כבר כתבתי זאת השבוע, או אולי אדיבות, מאור פנים ולב אוהב הם קבלת הפנים באשדוד, איך חגגתי את השורשים ברוק בעיר הדרומית.

חפירה – אז אחרי שלא צלחתי את הסלקציה שנעשתה למדורי ואתרי המוזיקה בשאלה מי יזכה לסקר את המופע של ג'סטין טימברלייק, ולאחר שערכתי ביקור ראשון בעיר אשדוד יום קודם לכן בהופעתה של נטאשה אטלס, המגמה הייתה ברורה – חוזרים לאשדוד לפגישה עם כוכבים ישראליים שיודעים להלהיב ולרגש.

תראו, מדובר בעולם אחר, עצם היציאה מגוש דן מבחינתי היא תמיד סוג של טראומה, להשאיר את האווירה האורבנית מאחור, לגמוע מרחקים בכביש המהיר, למלא את העין בשדות ירוקים או דיונות חוליות, תמיד פותח משקעי הלם תרבות עבורי. הלם שקיבל אמש את אחד הטיפולים המשקמים המצוינים – הנסיעה בשנית לאשדוד, השילוט המכווין עד מיקום הפסטיבל, במתחם האמפי העירוני האוכל את היכל התרבות התל אביבי, קיסריה ושוני ביחד ביד אחת ובעין עצומה – קרוב לשש וחצי אלף מקומות ישיבה מסודרים וממוספרים המשקיפים לעבר במה המעוטרת ביצירות ארכיטקטורה בסימן הים, כמעין מפרשיות השטות בבקסטייג', סוג של חופש יצירה הנדסי המהווה חלק מכלל מתחם התרבות החדש בעיר הימתיכונית המתפתחת הזו על שלל רובעיה החדשים.

דודו טסה, בחזרה לכוויתים. צילום: יובל ושילי אראל
דודו טסה, בחזרה לכוויתים. צילום: יובל ושילי אראל

וקבלת הפנים, בשונה לחלוטין מאווירת הלחץ והנרגנות מה המלווים אירועי מוזיקה עתירי קהל בגוש דן, חשתי בנועם הפנים, האדיבות, הרצון לסייע ומאור העיניים למן הרגע שיצאתי מהרכב ופניתי לעבר הקופות עם כל ציוד הצילום שהעמסתי על גבי, צוות אדיר הכולל קופאיות, יועצות, אחמ"שיות, סדרנים, אנשי אבטחה, מנהלה, ואפילו השוטרים, מאירים אליך פנים, התארגנות קצרה על מעטפת הכרטיסים, תגית "תקשורת" שתגן עליך במהלך השיטוט במתחם ותיוג צהוב על פרק היד ה"פותח" בפניך אפילו את הדרך למתחם חדרי האומנים הרחב והמהודר נתנו את האות שהערב הזה הולך להיות מוצלח.

ועוד לא דיברתי על הקהל, אלפי האנשים הללו, רובם תושבי העיר, מגוונים, מזוגות בגיל העמידה שבאו לנשום אוויר ים נקי אל מול בימת המופע, עובר למשפחות (!) שהגיעו וחלקן אף פרש מחצלות במתחמי הדשא העוטפים את גושי המושבים ועובר לגדודי הצעירים שהגיעו לשמח והתגלו באדיבות מופלאה (הציעו לי מושב פנוי ליד מתחם הקונסולות מבלי שביקשתי – "הי, בוא תשב כאן, יש לי כסא ריק שהכרטיס שלו אצלי, למה לך לעמוד…", הציעו לי חפיסת שוקולד – "שמע, אתה ממש מתרוצץ כאן מלמעלה למטה, בא תתכבד בשוקולדים, זה נותן אנרגיה") ולא, אלו אינן תחושות בקטע של תל אביבי בורגני מתנשא ועילאי, פשוט אווירה ואנשים אחרים, טוב לדעת ולהכיר.

דודו טסה מארח את נינט טייב. צילום: יובל ושילי אראל
דודו טסה מארח את נינט טייב. צילום: יובל ושילי אראל

אז אחרי החפירה הענקית והממושכת הזו אתחיל להתמקד במה שהתרחש על הבמה, תשע ורבע, איחור קצרצר אך מקובל לפתיחת המופע הראשון, דודו טסה מלווה בכוויתים עולים על הבמה לקול תשואות הקהל ומגישים במלואו את האלבום המדובר שלו "דודו טסה והכוויתים" המבוסס על חומרים מוזיקלים שכתבו ובצעו לפני שנות דור סבו ואחיו, דאוד וסאלח אל כוויתי. המוזיקה העיראקית שלהם משולבו בעיבוד למוזיקה מודרנית. לאחר פתיחה שקטה הם עוברים לביצוע השיר "סמעי לאמי" כאשר אורות הבמה כבים ועל ראשי הנגנים נדלקים אורות סגולים כעיני ינשוף הנוצצות בלילה,

חוויה מרשימה של שילוב המוזיקה בויז'ואל חי מצויין, משיר לשיר, בעוד דודו טסה עובר לחילופין מגיטרה אקוסטית לחשמלית, מגיע אחד משיאי המופע כאשר הוא מזמין את נינט טייב להצטרף אליו בשירה לשירים "ישראב קאסאק" ו"וואיכ וואיכ", אין ספק הקהל אוהב את השילוב ובכלל, מחיאות הכפיים האדירות והקריאות באוויר מבהירים לי שמדובר בבחירת אירוח מצויינת של דודו טסה, עוד לא ירדה נינט מהבמה וכבר מצטרף אליה אומן מוזיקה נוסף, אחד החשובים בתחום המוזיקה האוריינטלית, עיראקי קלאסי – יאיר דלל המלווה את השירה בעוד וכינור.

תומר יוסף, בלקן ביט בוקס. צילום: יובל ושילי אראל
תומר יוסף, בלקן ביט בוקס. צילום: יובל ושילי אראל

המופע עצמו מתוקתק עד לשניה האחרונה, לוח השעון מורה על סיומה של שעה עגולה ודודו טסה וצוותו נפרדים מהקהל המעטיר עליהם אהבה והערכה ואנשי הבמה כבר עמלים על החלפת ציוד וההכנות להרכב הבא. אני מנצל את הרגעים הללו ורץ לחדר האומנים להצטייד בסט ליסט של חלקו השני של הערב, פוגש הרבה פנים מוכרות, אנשי הבלקן ביט בוקס והאחיות AWA  מקבלים אותי בחיוכים, חיבוקים ושמחה, קצת דיבורים וברבורים, מה התוכנית, כמה זמן, מה יהיה בשעה אחת עשרה שאמורה לסיים את קיום המופע, מרגיעים אותי, כאן זה לא תל אביב, הרשויות כאן מאירות פנים, התושבים לא מתלוננים, בכלל רובם של השכנים מעבר לכביש נמצאים כאן, המופע לא יסתיים לפני חצות.

אני חוזר לעמדת הקונסולות העמוסה, כבר מחליפים צוות עבור מופע הבלקן ביט בוקס, עוד כמה רגעים ממשיכים בהפלגה המוזיקלית כאן באשדוד. וזה מתחיל, ההרכב המלא והעשיר של הבלקן – תומר יוסף עם עמדת המיקסר והתופים האלקטרונים, האחיות "A WA" תאיר לירון ותגל חיים, בנות טיפוחיו של תומר המפיק את אלבומם המתוכנן, רון בונקר והגיטרה החשמלית, איתמר ציגלר וגיטרת הבס, תמיר מוסקט על מערכת כלי ההקשה והתופים, תום דרום על הקלידים ואורי קפלן על הסקסופונים נותנים את האות ופותחים את החגיגה של הערב.

איתמר ציגלר ויהודה פוליקר. צילום: יובל ושילי אראל
איתמר ציגלר ויהודה פוליקר. צילום: יובל ושילי אראל

התוכנית המקורית דיברה על מופע רגוע, בשונה מהמופעים הרגילים של הבלקן, יותר אקוסטי, לירי, שמח אך ללא הקרחנה הרגילה, אולם תוכניות מחד והמציאות מאידך, לאחר סט ליסט הכולל לקט משירי שני אלבומיהם האחרונים – Blue Eyed Black Boy והאחרון Give המחאתי בביצועים בהם משתלבות בנות A WA כעיטור הווקלי, אני מפנה ראשי לאחור ורואה את עשרות הצעירים העומדים מאחורי גדר מתחם הקונסולות, רוקדים וחשים את הווייב באוויר, אני מסמן להם ביד וצועק "למה כאן, תרדו למטה לרחבה ליד הבמה, זה הזמן", וכאילו תומר יוסף שומע אותי במרחק העצום מהבמה לעמדה וקורא לקהל הרב "למה אתם לא כאן, אשדוד, בואו למטה, לרקוד, לרקוד, קדימה!.". זה היה האות לנהירת רובו של הקהל הצעיר במעברים, ממלאים את הרחבה בין מושבי האורקסטרא שנותרה כעת ריקה לבין הבמה, ככה צריך, חגיגה!, אני יורד פעם נוספת למטה כדי לקחת כמה תמונות תקריב, עובר אחת אחת, הנגנים, הבנות, לא לפספס, אני יודע שעוד מעט תתחיל השמחה המלאה, רץ שוב למעלה לדאוג לוידאו, ואז תומר קורא ליהודה פוליקר לבמה, המעט שעוד נותר לעמוד במעברים עושה דרכו למטה, לרחבה, אני, כבר שטוף זיעה ודופק מהיר מהריצות הללו מטה ומעלה דוהר בשנית, מזנק מעל המושבים הנטושים, מעל הקהל, מחפש את הזויות המוצלחות ללכוד את תומר ופוליקר מעל ראשי הקהל, להגיש את הפריים המנצח. הקהל באטרף, ידיים למעלה, רוקדים, מצטרפים לשירה – "בכפיים, בכפיים, תנו לה קצב בידיים, תנו לה קצב ברגליים, בעקב הנעליים", ברגע הזה עוברת לי המחשבה בראש – "תגיד, מה צריך יותר מכך, גם שמח, גם ריקודים, גם פוליקר יומיים לפני השקה, גם משלנו תוצרת הארץ, גם אתה על הבמה, לא הפסדת כלום מהסלקציה שלא עברת אצל טימברלייק בתל אביב".

תומר יוסף, רון בונקר, בלקן ביט בוקס. צילום: יובל ושילי אראל
תומר יוסף, רון בונקר, בלקן ביט בוקס. צילום: יובל ושילי אראל

עוד פוליקר מסיים את חלקו לאחר שלושה שירים – בגלמה, כפיים ומשמרת לילה, והמקצב הבלקני חוזר לשגרה המהנה, תומר הוא מפיק מצויין, נותן את קדמת הבמה כעת לבנות טיפוחיו, האחיות חיים, או A WA בשם הבמה, לך תדע מה הכוונה – אהבה או "אהווה" תימני, העיקר שהן מדליקות, שרות בהרמוניה, משמרות את הגחלת של שירת תימן, אני כבר חושב על ההשקה הצפויה שלהן, נזכר בפעמים הראשונות שראיתי אותן בהופעות הקטנות, לראשונה ביום ההולדת 17 של קולה קמפוס בבלוק בתחנה המרכזית – "שלוש אחיות ששרות ביחד ונשמעות כמו ישות אחת".

הקהל אוהב, אשדוד, פסטיבל מדיטרנה. צילום: יובל ושילי אראל
הקהל אוהב, אשדוד, פסטיבל מדיטרנה. צילום: יובל ושילי אראל

אורי קפלן מחזיק את הקהל קצר, הוא והסקסופון שלו, כל רגע נדמה שהוא כבר דופק קראוד סרפינג אל תוך הקהל מהבמה, ניצב עם רגליו על שוליה, מעשיר את האוויר והאווירה בצלילי הסקסופון הקצבי, תמיר מוסקט מהצד השני נותן בראש עם הקצב הבלתי פוסק בעוד רון בונקר יוצא כל רגע בקטעי סולו עצבניים המחשבים לפוצץ אותך לחתיכות, מחוזק עם המענה המעובה של צלילי הבס שמחולל איתמר, הופכים את כל המופע הזה למחזה אפוף חלומות ואדרנלין כאחד. רבע לחצות, עם כל הכבוד למשטרה שנתנה את הרשות לחגוג, אני מזהה סימנים של "הביתה הביתה" בחלקים מהקהל המבוגר יותר, תאכלעס, חגיגת שורשים אבל עם הכוונה לצעירים, אוטוטו המופע מסתיים, האחיות נותנות ביצוע א קאפלה לעוד חתיכת שירה תימנית, הסבתא התימניה של אשתי בטח הייתה יוצאת במחול במקום וזמן אחר, מגישות מעין דעסה לקהל. אנשי הבלקן נותנים את האות האחרון לחגיגת החושים הזו ונפרדים לשלום מהקהל.

מקפל ציוד ומתארגן לצאת, תומר יוסף כבר חוזר, קופץ מהבמה לקהל, מגיש עצמו לצילומי הסלפי, גבר גבר.

יאללה אשדוד, עשית לי את הערב, הווייז ברכב לוקח אותי בדרך החוף אל מול אורות הנמל הכי מדובר השבוע בתקשורת לעבר כביש החוף, בדרך הביתה, גוש דן.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

 

 

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close