דיווח מהשטח

ממתינים בחדר לשולץ

מופע חד פעמי עם שירים אישיים וחדשים, דורון "שולץ" אייל, מוזיאון תל אביב לאומנות, ליל שישי 16.05.2014, נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון ישראלי עצמאי.

שולץ מלנכולי אך לא איום. צילום: יובל אראל
שולץ מלנכולי אך לא איום. צילום: יובל אראל

חפירה – ראשית שנות השמונים של המאה שעברה, מועדון פינגוין המיתולוגי, אני, סוג של VIP במועדון באותם ימים, מחזיק מפתחות בצורת הפינגוין בכיסי, סימן לחברות במועדון החברים של עדי מילשטיין, בלש מהמדור המרכזי שפרש מהמשטרה והקים את המועדון הנכון בזמן הנכון, על הבר המרובע עמל בחור אחד גבוה, אני נוהג להזמין אצלו ג'ין וטוניק, לא מחפש הרפתקאות אלכוהוליות, אומרים לי שזהו שולץ, מפעם לפעם מגיח למועדון אחד, שמחה זיו שמו, עורך דין פלילי מצליח, היחידי שמחזיק בטלפון לוויני מיניאטורי, הכיר אותי מבית המשפט היה דואג שכוס וויסקי הגונה תגיע על חשבונו לדלפק מולי, האיש הלך לעולמו מזמן. יובל בנאי ושלומי ברכה עוד מתכננים את המעבר משלום הציבור למשינה, רון רוזנפלד, בעתיד הסולן של להקת הגרוב הראשונה "פורטרט" עדיין לא קורא את העתיד, מעדיף להימנות על חוג הרוקדים במועדון. הסיפורים על הבר רצים, אומרים ששולץ שהיה בחבורה של פורטיס עשור קודם לכן ואף הספיק להקים יחד עם אחרים הרכב יוצא דופן "היחידה לטיפול נמרץ" עשה שטויות בשירותים, חלק טוען שהוא עשה שם מין זמין, חלק טוענים שהוא פשוט שבר את הכיור, אף אחד לא יכול להחליט לכאן או לכאן, נראה שרק שולץ יודע את האמת אבל לא משחרר…

מהימים ההם, במאה שעברה אני ממריא קדימה לזמן הזה, ראיתי את שולץ, דורון אייל, שכבר הספיק לחיות בניו יורק, לחזור לארץ, להיעלם מהעין, להתברבר פה ושם, מגיע כאורח באחד מהערבים הראשונים שהתקיימו באוזן בר, יוסי בוזין, המתופף של רמי פורטיס באותם זמנים מאוד מוקדמים, חוגג סוג של יום הולדת, מארח חברים, שולץ על הבמה, מבצע את השיר\ של חברו מאותם ימים, פורטיס, "המוות אינו מחוסר עבודה" פרשנות ועיבוד יותר מקאברי מהמוות לא ראיתי מימי, מלאך המוות בעצמו היה סוגר חוזה עם שולץ באותם רגעים לו היה נוכח במועדון.

פרסומת
דורון אייל, שולץ, במוזיאון. צילום: יובל אראל
דורון אייל, שולץ, במוזיאון. צילום: יובל אראל

אבל שולץ ממשיך הלאה  לפני שנתיים הוא מתחיל לעבוד על חומרים חדשים, שירים משלו, ברצונו להשיק אלבום שירים בשפה האנגלית, הוא הולך לכיוון שונה מבעבר, יותר מלודי, עם השפעות טיפה מלנכוליות, קצת סיד בארט, וולווט אנדרגראונד ואפילו ג'ון קייל. לצדו שני מוזיקאים העונים לשמות יוסי איקס ותמיר ואי.

לפני מספר חודשים שולץ יוצר איתי קשר, סוג של הגשמת חלום, בכל זאת, באותם ימים הוא סוג של גיבור תרבות, אני רק גרופי בסצנה, נותן לי להאזין לסקיצות ראשוניות לשירים, שאחווה דעה (אפשר לחשוב איזה פרופסור למוזיקה בת זמננו אני…), אני נעתר לאתגר, מאזין, מברך על היוזמה, אוהב את היצירה, מחזק ונותן סוג של ברכת הדרך (שוב, מי אני בכלל בעניין הזה, סמכות מטעם מי?…)

 

פרסומת

אט אט שולץ (תסלחו לי שאינו קורא בשמו המלא דורון אייל, בשבילי, ולמעשה לעוד רבים, הוא ישאר בגדר שולץ האיום, יתכן וכיום כבר לא איום אך המיתוס נשאר..) משחרר לרשת לצפייה ולהאזנה את החומרים, הוא כבר בדרך המלך עם רעיון האלבום, אנחנו נשארים בקשר, אני זורק כמה רעיונות, להגיע לקהל באמצעות הטכנולוגיה, מדיה חברתית, רשתות, אפליקציות, עניינים שלא חלמו עליהם אז, כשהיחידה לטיפול נמרץ הממה את הממסד כאשר הופיעה במוזיאון תל אביב לתרבות, סוג של קריאת תיגר של אותם ימים, דבר והיפוכו.

אז אמש, שולץ, כבר לא איום, יותר רגוע, מגשים את חלקו הראשון של חלומו, הוא חוזר למוזיאון, הפעם באולם חדש, באגף החדש, הקדמה עושה את שלה, ליל שישי, לקראת סופו של הערב, האולם מתמלא אט אט, לא ממש, יותר קבוצה גדולה מאוד של חברים הכי טובים, מהדרך הארוכה, מהסביבה הקרובה, כבר לא ילדים, בכל זאת, עברו כמה ימים מאז ימי פינגוין העליזים…

הבמה שטופה באור אדום הבוהק על הקירות ספוני העץ המשובח, תרבות בתל אביב, ממסד, הסדרנים של המוזיאון נראים קצת תקועים מימי הצהרת בלפור או קרוב לה, עתיקים, מתאימים יותר לשעות היום, בסופו של דבר כולם מתכנסים, משתדלים לתפוס את השורות הראשונות, למלא, להיות קרובים לעניין, הוא חבר של כולם, הערב הוא משלח את המסרים שלו, שולץ, או דורון אייל, היינו הך, לאחר אינטרו אתני קצר של הנגנים הוא פוסע אל הבמה מחייך קצת ומנפנף בידו לקהל, חברים שלו אמרתי?

שולץ, נגנים, מוזיאון. צילום: יובל אראל
שולץ, נגנים, מוזיאון. צילום: יובל אראל

המופע מתחיל, מחווה קצרה לימים עברו עם גזולינה, קלאסיקה כרומוזומית, שולץ ופורטיס, חבל שרמי לא הטריח עצמו הערב למופע, לזכר הימים ההם, רונה ורד ודיויד גראווי נכחו, היחידה לטיפול נמרץ כמעט בהרכב מלא, הדר גולדמן ושלמה משיח לא באו…אולם בקהל, לא על הבמה, ואז זה מתחיל באמת, שולץ לוקח אתנחתא קצרצרה ומספר על תחושותיו, מחשבותיו, מהקהל צועקים לו "דבר למיקרופון", שולץ מישיר מבט, מהרהר ועונה, אבל אני מדבר אל עצמי, תמיד. צוחקים, הוא בסופו של עניין מגיש לקהל הנבחר את שורת השירים האישיים, הנוקבים, החושפים, העירומים, האישיים כל כך,  עטופים במעטפת מלודית, כמעט מלודרמטית, מרגשת, נתקעת עמוק, מעלה הרהורים, עטופה בעשן מטאפורי, זהו שולץ העכשווי. לא דורך במקום, זו דרכו ונראה שהיא לא רעה בכלל.

והמופע? הוא היה חד פעמי, אין בלתי, לא יחזור, לא סבב, לא טור, לא מופע מקדים ולא מופע מאוחר, מי שנכח הרוויח, שולץ מכריז כי השלב הבא הוא סוף סוף תחילת העבודה על האלבום. בהצלחה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

וידאו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: