דיווח מהשטח

לזכור ולא לשכוח

לא לשכוח, לא לסלוח, להפנים, להבין, להכיל, להביט באופן מפוקח בפרספקטיבת הזמנים, לדעת להתחבר מידי שנה לשואה והגבורה. יוצרים ישראליים מציגים את כאב השואה.

גלעד שגב, מדורות מלחמה, מרכז ברודט. צילום: יובל אראל
גלעד שגב, מדורות מלחמה, מרכז ברודט. צילום: יובל אראל

הפוסט הזה יפתח במילים קשות! מאה וחמישים אלף שורדים את השואה חיים בינינו כיום, שליש מתוכם חיים בחרפת רעב וביטחון כלכלי ורפואי בסיסי.

זוהי תעודת עניות נוראה המבקשת להניף אצבע מאשימה, כן, יש לבוא חשבון, לא רק עם מכונת ההשמדה הנאצית, לא רק עם גרורותיה דהיום, וכלל גילויי אנטישמיות באשר הם, צריך לבוא חשבון, ואפילו חשבון נוקב ביותר עם אלו שקיבלו את הפיקדון ומעלו באמון, כן מילים נוראות, אבל האשמה מוטלת לפתחן של ממשלות ישראל לדורותיהן, אלו שקיבלו על עצמן, בין אם ימין ובין אם שמאל, את ה"שילומים", הפיקדון הכספי מגרמניה עבור שיקומם של האודים המוצלים ששרדו את התופת, אך מעלו באמון, והתעלמו בתחבולה, בהמתנה ובתקווה שאותם שורדים ילכו בדרך כל בשר, שלא יתבזבזו עליהם מטבעות הזהב הממלכתיות…

אבל אנסה כעת לגעת בצד האנושי, במותר האדם מהבהמה הגסה, כמידי שנה, בפתחו של יום הזיכרון לשואה והגבורה, מתקיים במרכז ברודט לתרבות יהודית, ערב המוקדש לזיכרון באמצעות תרבות, שירה, קריאה ואמנויות במה אחרות, ולו כדי להוכיח כי הד.נ.א לא נותק.

אמש עמד הערב בסימן יוצרים ישראלים המציגים את כאב השואה, על הבמה עלו אמנים כמו שי גבסו, אתי אנקרי, גלעד שגב, יונה אליאן, אסתי זקהיים, "אל המשורר", "די גאסן טריו" ועוד, אשר בצעו שירים וקטעים לזכר השואה, עם דגש על מסרים לעתיד וחשיבות הזהות היהודית. האירוע מתקיים זו השנה התשיעית והשנה דן בשאלה "כיצד עלינו ללמד את השואה?".

הערב בו מודגש המארג של הנשמה היהודית אל מול השואה נפתח עם הזמר והיוצר גלעד שגב אשר בצע את השיר "מדורות מלחמה" אותו כתבה חנה סנש, לוחמת ומשוררת יהודייה, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית, צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג על ידי הנאצים. דמותה משמשת מופת וסמל בהקרבה ובעמידה בעינויי השבי. מורשתה חקוקה באמצעות שיריה, מכתביה, והכתבים הרבים שהשאירה.

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.
שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני;
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?
תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו,
כי באש, בדלקה ובדם,
כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהאירוע

וידאו

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close