דיווח מהשטחהופעות בינלאומיות

עשן על המים, אש בשמיים

הרכב הרוק הכבד דיפ פרפל בהופעה בהיכל נוקיה, יום ראשון, 23.02.2014. נכח, תיעד והעלה נשכחות – יובל אראל.  

סגול כהה או ארגמן עמוק, נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס
סגול כהה או ארגמן עמוק, נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס

חפירה – ילד תל אביבי אחד גדל להיות מעריץ של סגול כהה, כך נקראה להקת הרוק הכבד שהוקמה בשלהי שנות השישים באנגליה בידי ג'ון לורד, ריצ'י בלקמור, יאן פייס ועוד חברים, הילד רק החל להאזין לתקליטים, רובם היו של להקות המקומיות דוגמת האריות ועוזי והסגנונות, אולם יום אחד, אחרי שהרוויח כמה לירות (לא שקלים, לירות!) ממשלוחי פרחים וירקות, נכנס לחנות התקליטים ברחוב אבן גבירול ורכש את האלבום האמיתי הראשון שלו, זה היה אלבום חדש, טרי וכפול בעטיפה צהובה שתיעד סבב הופעות של להקה בריטית ביפן הרחוקה, שמו של האלבום "Made in Japan" ושמה של הלהקה בעולם הרחב היה "Deep Purple", החכמולוגים בארץ תרגמו את השם לסגול כהה במקום לארגמן עמוק..

אבל לא זה העניין, האלבום היווה את הפסיעה הראשונה של אותו ילד, כבר נער צעיר, בעולם הרוק, הפופ והמוזיקה, הוא נשבה בצלילי הגיטרה והאורגן, בסולו התופים וביללות הצריחה של הסולן, את התקליטים (שניים, אלבום כפול!) הוא היה מניח על הפטיפון הישן בביתו, מפעיל, פותח את חלונות הסלון לרווחה ויצא לרחוב ובודק עד היכן מגיעים הצלילים, סוג של קביעת נוכחות, מקבילה להטלת שתן של כלבים על עמודי רחוב או חיכוך לחיים של חתול על משקוף הדלת. נער…

תוכלו לשאול את רם אוריון, גיבור גיטרה, אם הסיפור הזה אמיתי, אני יודע שכן, כי הילד הזה הוא אני, ורם היה גר בבית מולי. וכך התחילה ההערצה העיוורת ללהקה, כמו אוהדי מכבי או הפועל, כך הייתה האווירה אז, אם אתה מעריץ של דיפ פרפל, אינך יכול לכבד את אוריה היפ או בלק סבאת', צמד להקות נוספות במשולש הקלאסי שיצר את הז'אנר הזה ברוק, הכבד…

מחווה לזכרו של ג'ון לורד. צילום: נמרוד סונדרס
מחווה לזכרו של ג'ון לורד. צילום: נמרוד סונדרס

ואוסף האלבומים החל להתפתח, משלושת האלבומים של ההרכב הראשון, סוג של אוונגרד מהול בקורטוב של קלאסיקה עם ניצוצות של רוק פרוע, נסיוני ומתפתח. עובר לחומרים המוכרים יותר דוגמת Deep Purple in Rock, Fireball, Machine Head ו – Who Do We Think We Are, חווה את הזעזוע והמהפך במעבר לאלבום הבא עם זמר חדש – Burn וממשיך הלאה עם כל התהפוכות שעוברות על הלהקה, נגנים נוטשים, מתחלפים, חוזרים, רבים וממשיכים, אלבומים נוספים יוצאים לאור והמותג  Deep Purple הופך לקלאסיקה ככל שהזמן עובר והילד מתבגר.

והוא אכן מתבגר ופונה לעיסוקים אחרים, די רחוקים מתחום המוזיקה והרוק, אבל את ההזדמנויות ליטול חלק בנוכחות בתפקיד בטחוני בהופעות המתחילות להתארח בפארק הירקון הוא לא מחמיץ, כך הוא מוצא את עצמו בשנת 1991 בפארק הירקון, על הבמה, מטרים ספורים מאחורי גבו של ג'ון לורד הקלידן, סמוך לקרדיולוג של ג'ון, שאר הנגנים בהרכב ועוד שני עובדי במה\טכנאי סאונד, אירוע היסטורי – דיפ פרפל אקא סגול כהה פותחת את המופע הראשון שלה בארץ הקודש, אבל מכאן אפסיק להלעיט אתכם בפרטים מיותרים, לא ארחיב על העובדה שחברי ההרכב קראו אחר כך לאותו בחור במדים ונתנו לו תמונה חתומה למזכרת, הוא אפילו אכל ושתה מכל הטוב שהוגש לנגנים, לא ארחיב כלל וכלל על כך ששנים מאוחר יותר, כאשר אמו הלכה לעולמה, הוא הניח סמארטפון מעל רגבי העפר שכיסו את קברה הטרי והפעיל את הנגן בשיר "אפריל" מתוך אלבומם השלישי של הסגולים, כי כך ביקשה ממנו האם שנים רבות קודם לכן כשעוד הסכימה לשמוע את האלבומים בפול ווליום בסלון ביתה, ממש לא אספר ולא ארחיב על כך, הרי כל הפרטים הללו מצויים בסיפור שסיפרתי לרגל יום התקליט ובסוג של רקוויאם שכתבתי לזכרו של הקלידן ג'ון לורד שהלך לעולמו.

כל זה בבחינת חפירה שאין בינה לבינכם שום וכלום, זה הכל בתוכי, בזכרונותי, כחלק מההוויה העצמית שלי, כחלק מהעובדה שאני נמנה על ראשוני המעריצים של דיפ פרפל משחר ילדותי.

ואמש, כן, אמש, בוגר יותר, מנוסה יותר, עם זיכרון ענק של מאות הופעות, כמעט מידי ערב, בין במועדוני שוליים של שלולית האינדי המקומית ובין מול ענקי רוק בינלאומיים בהיכלים ואצטדיונים, זכיתי ליטול חלק כצופה ומאזין במופע השני של ההרכב, דיפ פרפל בהיכל נוקיה, מופע שהופק בידי אודי אפלבאום, המתווה לעצמו דרך בטוחה בתחום הבאת אומנים בינלאומיים לישראל\תל אביב.

סטיב ואיאן, דיפ פרפל, נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס
סטיב ואיאן, דיפ פרפל, נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס

אז איך מתחבר מעריץ וותיק עם ההרכב החדש, שמיני במספר, הם מכנים זאת מארק 8, אני מעדיף את מארק 2 ומארק 3, אבל הם כבר לא קיימים, מההרכב המקורי, הראשון, זה שנולד בשלהי שנות השישים נותר רק אחד, המתופף, יאן פייס, סוג של אוהב ישראל, המגיע לביקורים לעיתים תכופות, אז ניתן למצוא אותו בחנות כלי הנגינה של חלילית בכיכר השעון ביפו, הוא היחידי כאמור מהדור הראשון, כל השאר כבר אחריו, הזמר, יאן גילן, אם כי הוא נחשב לזמר האולטימטיבי של ההרכב, כבר חווה פרידות, נטישות וחזרה, כך גם הגיטריסט הנוכחי, הוא למעשה השלישי או הרביעי בהרכב, זה כבר לא משנה, העיקר שהוא יודע את המלאכה ומשמר את הצליל המקורי, כך עם הקלידן, זה שתפס את מקומו של ג'ון לורד המנוח, מי שחיבר בין רוק לקלאסי והפך את דיפ פרפל להרכב יוצא דופן. כי ארבעים וחמש שנים לא הולכות ברגל, במיוחד כאשר מתחלפים כאן החברים, בסך הכל היו לדיפ פרפל ארבעה סולנים, ארבעה גיטריסטים, שלושה בסיסטים ושני קלידנים..

ואני קולט שאני ממשיך לחפור, אז כעת אגש לתכל'עס, מה היה בהופעה, קודם כל היה קהל, והרבה, מדובר במופע שני וההיכל מלא בלי עין הרע, רובו של הקהל הוא מאלו שנולדו כשהמדינה חגגה עשור, אנשים מבוגרים, שיערם שיבה או כבר לא קיים, פניהם כבר חרושות קמטים בשיפולים, בטנם כבר כבדה בתוך חגורת המכנסיים, נשותיהם נראות כבר במסלול הטרום סבתאי, אני חש כמעט ילד לידם, אבל אל תגחכו, אלו האנשים שגדלו על דיפ פרפל, כי הלהקה הזו חיה ובועטת ללא הפוגה כבר מעל 45 שנים ומשום מה גם המעריצים ובכלל אלו שגדלו על צליליהם לא נשארו ילדים.

כשמסתיים מופע החימום הקצר והדי תלוש מההוויה הצפויה, (חבל שלא נתנו לטל פרידמן להופיע גם הערב, הוא יותר מטורף על דיפ פרפל מכל מוזיקאי אחר בישראל) אורות הבמה מקבלים את הגוון הנכון, הסגלגל עד ארגמן, מאחור לוחות ארוכים שיותר מאוחר ישולבו ביניהם הקרנות וידיאו ואטרקציות אחרות, ואז הם עולים לצלילי מוזיקה קלאסית, קטע מתוך יצירתו של גוסטב הולסט, הסוויטה על כוכבי הלכת – הפלנטות, עם הקטע הפותח – מארס, לדעתי מדובר בסוג של אמירה מקדימה, כפי שג'ון לורד המנוח הגיע אל עולם הרוק מתוך האכסניה של המוזיקה הקלאסית, אותה הטמיעה ביצירות והחומרים של דיפ פרפל, כך ממשיכו בהרכב, הקלידן דון איירי מבקש להצהיר בפני הקהל כי הרוח המשלבת קלאסי ורוק עדיין נושבת וזורמת בהרכב הנוכחי.

איאן ואיאן, האולדסקול המצויין. נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס
איאן ואיאן, האולדסקול המצויין. נוקיה. צילום: נמרוד סונדרס

והמופע מתחיל, ועכשיו אני יכול לפרק את החוויה שלי לשניים, הצד האחד, המעריץ, הכמה לצלילים, נהנה מכל רגע, יותר מחשיבותו של הרגע מאשר מאיכותו, הצד השני, בעל האוזן המנוסה, שחווה מופע או אלף בחייו, מחפש את הקטנות, את המרגיזות, את הדקויות הללו שאפשר לבקרן.

ואתם יכולים פשוט לבחור באיזו מהשתיים לבחור ולהמשיך לקרא אותה ורק אותה…

הצד הראשון, המעריץ מדווח כי מדובר במעמד הר סיני, אש ועשן מהשמיים והמים, שירים שהפכו להמנונים, כאלו שמחזירים אותך היישר לימים ההם, מפצחים את הנוירונים שבמח לכדי פרודות זיכרון הדהודי, שירים ששמעת כל כך הרבה פעמים בתקליטים, או מבוצעים בגרסאות מחווה של להקות מקומיות, מגיעים כעת חי מהמקור, לצד חומרים חדשים מהאלבום האחרון, וכולם מבוצעים אל מול הקהל כמות שהם, עם הרכב נגנים משופשף וותיק, היודע להגיש את המופע לעילא ועילא, להתפנק ולהתענג ביציאות סולו של דון איירי הקלידן ושל האיש הנוכחי על הגיטרה, מעין וויקינג בעל רעמת פלטינה בוהקת, סטיב מורס, או לתופף באצבעות יחד עם איאן פייס בסולו האדיר שלו, פשוט להתמוגג מנחת של נוסטלגית רוק כבד הקורמת עור וצלילים ממש כאן על הבמה הזו, בתל אביב.

והצד השני, זה המבקר, שמבקש לחפש ולאתר את הפגמים הקטנים, הוא מוצא, בטח שהוא מוצא, כי הוא רוצה, הוא מתמקד בחומרים מהאלבום האחרון, Après Vous, Above and Beyond, Vincent Price, Hell to Pay, יצירות הנשמעות כאילו ולקח מאן דהו את כל אלבומי דיפ פרפל, הכניסם למערבל מזון, או לחילופים לדיסק מחשב, לחץ על כפתור והמתין לפלט המוצר המוגמר – שירי רוק המזוהים לחלוטין בסגנון והקו של ההרכב כאילו ונוצרו אז, פעם, לפני שנים, אינם נופלים ברמתם המוזיקלית אם כי יש בהם מן הטעם הסינטטי משהו, סוג של נשמה חסרה, כנראה הנשמה של אלו שכבר לא בהרכב, לצד שירים מהארכיון הקלאסי של ההרכב, שעבורם הגיע הקהל להחזיר את עצמו אל אותם ימים בהם כולנו היינו צעירים יותר.

ואז המבקר מזהה תכונה מסוימת די מוזרה, הסולן, יאן גילאן, יוצא אל אחורי הקלעים כמעט בכל פעם שחלקו בשירה מסתיים, המבקר אינו זוכר התנהגות שכזו בעבר, גם השמועות על קולו מתחברות לכדי מחשבה שאולי הוא חותך הצידה כדי לטעום מבלון החמצן שיתכן וניצב שם, סוג של התנהגות מייקל ג'קסונית מן הסתם, אבל הנה בשירים הוא פותח את גרונו, לא מזייף, זועק וצווח כמו תמיד, אבל את השיר " "Child in Time" המדמה סוג של לידה הוא לא מבצע הערב… והמבקר ממשיך להתרגז, חש סוג של פגיעה בקודש הקודשים כאשר ההרכב לוקח ימינה או שמאלה, תקבעו לבד ונוגע במחוזות שבינם ובין דיפ פרפל אין כל קשר, למה לכל הרוחות יש צורך בביצוע השיר Green Onion? איך הרכב RNB  כמו Booker T קשור להוויה של הרוק הכבד? ומדוע הקטע הפאתטי של נגינת התקווה, ההמנון הלאומי, סליחה, באבו דאבי הם מנגנים את "חֲיִי ארצי"?

בשורה התחתונה – חלומות מתגשמים, פעם כולנו היינו ילדים, כיום אנחנו מבוגרים המבקשים להחזיר את חדוות הנעורים, דיפ פרפל החזירו לקהל את הרגעים הללו, ואין זה משנה אם זה היה מוצלח או חורק, החוויה נשארה בזיכרונם של אותם אלפים שהגיעו אמש ושלשום להיכל נוקיה.

ליין אפ: אינטרו mars Après Vous, Into the Fire, Hard Lovin' Man, Strange Kind of Woman, Vincent Price, Contact Lost, The Well Dressed Guitar, The Mule, Above And Beyond, Lazy, Hell To Pay, Perfect Strangers, Space Truckin', Smoke on the Water

הדרן: Green Onions, Hush, Black Night.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום נמרוד סונדרס

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהערב הראשון, צילום נמרוד סונדרס

לחצו לצפייה גלריית תמונות מהערב הראשון, צילום מוטי קמחי

וידאו

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close