דיווח מהשטחהופעות בינלאומיות

חיפושיות הקצב…

מופע מוזיקלי של שישי בצהריים, כך היו החיפושיות – All you need is love, משכן האמנויות בתל אביב, 06.1.22013. נכח, האזין, צילם ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת.

הבחורים מליברפול, ההצגה. צילום: יובל אראל
הבחורים מליברפול, ההצגה. צילום: יובל אראל

חיפושיות הקצב – כך קראו לביטלס לראשונה בישראל של שנות השישים, גולדה אמרה לא וככה זה נשאר (חוץ מהביקור של סר פול מק'רטני בפארק הירקון…) מדינת ישראל הכילה רק מופעי מחווה לחיפושיות.

ואם אני עוסק במופעי מחווה שכאלו, אז ראיתי הרבה, הרבה מאוד, ישראליים, יש כמו חול על שפת הים, טובים יותר או גרועים פחות, צבעוניים, בשחור לבן, עם סיפורי היסטוריה, עם גוון דוקומנטרי, עם חגיגת ריקודים פשוטה ללא גינונים מיותרים, הרבה, יותר הרבה.

פרסומת

אז מה קרץ לי כששמעתי על המופע של Twist & Shout? הרכב מחווה מבריטניה הרץ שנים רבות על הבמות באירופה עם סוג של מיוזיקל על אותם ארבעה בחורים מליברפול? הכל החל בהודעה כי הארבעה שאמורים לערוך בארץ סבב הופעות בתל אביב ובכלל, ישחזרו את התמונה ההיא מעטיפת האלבום ההוא, חוצים את מעבר החצייה באייבי רוד, הדמיון שלי ניצת וכבר הייתי מוכן עם ציוד צילום כדי ללכוד את הרגע.

בחזרה לאי הבריטי. צילום: יובל אראל
בחזרה לאי הבריטי. צילום: יובל אראל

עיון קצר באתר הרשמי של אותם בחורים המבצעים את שירי החיפושיות ואפילו שיחה קצרה עימם כאשר מזג האוויר לא התחשב במאווי ובתוכנית העלה כי, הי, מדובר ברביעייה העושה זאת כבר למעלה מחמש עשרה שנה בברלין, סוג של בירה אירופית לרוק ומוסיקה, ומסתבר שאפילו אחד מאותם מנהלים לשעבר של הרביעייה מליברפול אפילו ראה את המופע ותגובתו הייתה כי חש תחושת רטרו אמיתית, גם האציל הבריטי, סר פול מקרטני חזה במופע באמצעות קטעי וידיאו ונתן את ברכתו לפרויקט.

אז החלטתי כי גם ללא התצלום המיוחד יש לי ענין לחוות את המופע הזה, למרות שבאופן אישי אני שבע, שבע מאוד ממופעי מחווה, אני מעדיף באופן אישי מופע מקורי, של יוצרים ומבצעים.

פרסומת

שישי בצהריים, גשם ניתך על רחובות תל אביב, המרחק ממעלית החניון ועד פתח בית האופרה אקא משכן האמנויות נראה רחוק מידי, יותר מידי, ריצה קלה ולחה ואני כבר בפנים, קהל רב מגיע, מבוגרים, ילדים, נוער, צעירים, מגוון עשיר, עמישראל רוצה לשמוע ולראות חיפושיות, אפילו שזה לא באמת.

ימים של פסיכדליה...צילום: יובל אראל
ימים של פסיכדליה…צילום: יובל אראל

אני מתיישב במקום טוב, משיל מעלי כל אשליות וכל תקוות, ארבעה בחורים אמורים להציג בפני (ובפני אלפיים איש נוספים) תצוגת תכלית של שירי החיפושיות, סבבה.

ואז זה מתחיל, הי, נראה קצת יותר מקצועי ממה שחשבתי, תפאורה, מסך ענק ברקע, אביזרים, פריטים, סוג של מחזה דוקומנטרי העשוי כמופע שירים ומלווה בקטעי קישור המבקשים להאיר בזוית ניטרלית ואולי אישית את תהליכי ההיסטוריה במושג הזה הקרוי ביטלס, מהימים הראשונים, טרום החיפושיות (כן, גם הם עשו קאוורים…), דרך הנסיקה הפומבית בגרמניה, החזרה לאי הבריטי, ההצלחה, החלום לכבוש את אמריקה, להכניע את אלביס פרסלי, לכבוש את מצעדי הפזמונים מכל כיוון, ההשפעות, הסמים, התקופה הפסיכדלית, התקופה הפרוגרסיבית, החריקות, הקרעים, והכל בסיוע של שני שחקנים מלווים הלובשים ופושטים דמויות בין שיר לשיר, גם הרביעייה עצמה – טוני קישמן בתפקיד פול מק'רטני, ג'ים אוון בתפקיד ג'ון לנון, דיויד ג'ון בתפקיד ג'ורג' האריסון והאמריקאי שבחבורה – כריס קמילרי בתפקיד רינגו סטאר, ידעו להתאים עצמם כשחקנים בסוג של מחזה, הן מבחינת התלבושות התואמות לקטעי הווידיאו המקוריים שדרך אגב הוקרנו מעת לעת על מסך הענק, דרך הפאות שהעבירו את התסרוקות בזמנים השונים, שפמים ובכלל, נעשה כאן מאמץ אמיתי וכנה לתת לצופה והמאזין תחושה של מנהרת זמן דוקומנטרית בצליל ואומר.

הימים האחרונים. צילום: יובל אראל
הימים האחרונים. צילום: יובל אראל

איני עוסק בהשוואות בין המקור למחווה, או בין מחווה למחווה, לכולם יש מקום, כי החיפושיות, או הביטלס במקור הם סוג של אייקון כלל עולמי, מתווי תרבות במוזיקה, אופנה והתנהגות, בהשוואה ממש חצופה שלי הם די האריק איינשטיין שלנו, שאם מותו המצער קשר שורות, שכבות וצדדים בציבוריות הישראלית למכנה משותף אחד – השירים, כך שירי החיפושיות הם סוג של נחלת הכלל ונחלת הדורות.

בתום המופע שנמשך כשעתיים וכלל אף הפסקה של עשרים דקות והדרן בו הקהל קם מכסאותיו ואף הזיז את ישבניו ומחא כפיים או נפנף בהן, יצאתי בתחושה טובה, כמו אחרי הצגה מרעננת אך לא מחדשת…

ואנקדוטה לקינוח, בזמן ההפסקה, אקא המחצית, פגשתי בעקיבא נוף, פעם חבר כנסת, פעם סלבס, מוסיקאי, יוצר, מלחין ומבצע, הוא מסתובב עם תיק, בו מוטמן תצלום, עקיבא, ג'ון לנון ויוקו אונו, יחד, במיטה המפורסמת, עקיבא, בתחילת שנות השבעים, אז עדיין סטודנט בהולנד, מראיין את ג'ון לנון ואת אשתו יוקו במיטתם במלון באמסטרדם, שם התקיימה שביתת המיטה המפורסמת למען שלום עולמי. במהלך הראיון ביצעו השניים קטע מתוך שיר שכתב עקיבא נוף "השבועה לירושלים", היתה זו הפעם הבלעדית שלנון שר בעברית. סנסציה בזעיר אנפין, פוצחים בשיחה, כשעקיבא היה כוכב מקומי אני הייתי נער פרוע, כיום לשנינו שיער מלבין, מאפיר, באספקלריה של תקופות, החיפושיות תמיד היו…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

2 תגובות

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: