פס קול שבועי

האלבום הטוב והאלבום הגרוע, או, כל פרסום הוא פרסום טוב

הכתבה הזו התפרסמה במקור ב"מגפון" עיתון עצמאי ברשת, חשבתי ליצור כתבה שתעביר את תחושת "השוטר הטוב והשוטר הרע" תרגיל ישן ומוכר…

אז הכתבה התפרסמה, כשאני מלווה בחששות מהביקורות, במגפון היא עברה עריכה מסויימת וקוצצו ממנה כמה פסקאות, גם הביקורות שקיבלתי העבירו לי תחושה שככל הנראה פספסתי בכוונה, עד שקיבלתי את התגובה הבאה היישר מחברי "פיסוק רחב" – "יו יובל! זה דבש מה שכתבת. הגרוע זה הטוב החדש. תודה! ושנה טובה וחג שמח!".

פרסומת

אז הנה הכתבה כלשונה, הנוסח המלא

התבקשתי לחוות דעתי על ההצלחה, האכזבה וההבטחה של השנה מתוך האלבומים שיצאו השנה, החלטה לא קלה במשמעותה, בדרך כלל אני אוהב מוסיקה, אני נהנה מיצירותיהם של אחרים, להאזין, לצפות בביצוע החי בהופעה, לשים לב ללחנים, לכלי הנגינה, גם למלל. אנסה לשנס מותניים ולמצא את זה שאמסמר לצלב ולצידו את זה שאשזור עלי דפנה לראשו, הלכתי על אלו שלא נכללו במומלצי החג.

ההצלחה\ ההבטחה

 

 

פרסומת

הנחתי את האצבע שלי על אלבומה של לונא אבו נסאר – "אספר לך" שיצא לאור במהלך החורף האחרון. את לונא ראיתי ושמעתי לראשונה לפני שנה במסגרת חגיגת סופשנה במכללת MUZIK בתל אביב. לונא, ערביה מנצרת, סומנה על ידי כאחת המוזיקאיות המובילות בין חניכי המכללה, ואכן, היא נטלה חלק בפרוייקט המחווה לאלבומו הראשון של אהוד בנאי, משם הדרך הלאה להשקת סינגלים היתה קצרה, אלבום הבכורה האישי שלה כולל תשעה קטעים מוזיקלים, המתזזים בין העברית והערבית, מילים חמות ומתוחכמות, עדינות, מצועפות בלחנים ועיבוד כלי נגינה מקוריים היוצרים יחדיו פינה נעימה להקשבה. היא מדלגת בין סגנונות, נוגעת באלקטרוניקה, באוריינטליות, בפולק, ג'אז ואלטרנטיב בבלילה אחת שלמה.

לא רק אני אהבתי את היצירה, גם באקו"ם מצאו את היצירה של לונא כאמנות מעולה והעניקו לה את פרס לתמיכה בהפקת האלבום. כך ציינו באקו"ם – "אלבומים רבים שטרם ראו אור הוגשו השנה לפרס לתמיכה בהפקת אלבום ע"ש אהרון גפן. סוגים שונים של מוסיקה, הפקות בשלות לצד סקיצות בוסר. אחידות דעתם של כל השופטים היתה לגבי אלבומה של לונא אבו נסאר שהוא נדיר ומפליא. האלבום הזה שמשלב בתוכו נגיעות מוסיקליות מעולמות שונים כל כך כמו רוק פולק אלקטרוניקה ומוסיקה ערבית יוצר קסם ששובה את המאזין בצליליו ובעוצמתו. כמו תבשיל טוב, אתה יכול לחוש בכל תבלין בנפרד, אבל המכלול הוא משהו אחר חדש ורענן. הכנות החשופה של לונא אבו נסאר, והבטחת הכישרון הגדול הפורצת מכל שיר באלבום הזה גרמה לחברי ועדת השופטים להעניק לה באהבה את הפרס."

 

 

האכזבה\האלבום הגרוע

 

הם לבטח יתענגו מאושר על הקריטריון בו הם הוצבו, כי ככל הנראה זו הייתה כוונתו של ג'רמי פוגל, כאשר כתב והלחין את השירים באלבומה של להקתו "פיסוק רחב". ג'רמי הוא סוג של ליצן, או גאון, או מטורף, תבחרו לבד אחרי שתאזינו ותקראו את מילות שיריו.

בארץ בה גודש של אירועים מוטרפים המבאישים בעיני הציבור הרחב את כוחה של התורה – הנסיעה של טניה רוזנבליט באוטובוס כאשר עשרות גברים חרדים התגודדו סביבה לאחר שישבה מלפנים, רק משום שהיא אישה, וכאשר בבית שמש משתלטות קבוצות חרדיות-קיצוניות על המרחב הציבורי ביריקות על נשים וילדות. כאשר פראי אדם נבובי מח, צרי אופקים, אחוזי בערות ויצר מכוער מתנגשים עם זכותם של בני אנוש אחרים לחיות את חייהם בשלווה, חופש ובטחון, אתה מצפה לשמוע זעקת מחאה כלשהיא.

ואכן המחאה הזו הגיעה, ובמלא עוצמתה, בחוצפה, בגסות, בשירי ביבים מקוללים, בסקס אשפתות המתגולל בחצרות אחוריות, ג'רמי פוגל שם זין (בבמובן הלא מילולי לחלוטין) על אותם פאנאטים, פרימיטיבים עטופי טליתות העושים את התורה למעין חוקה אכזרית של שבט ברברי, באלבומו הוא עושה שימוש במוסיקה דרך זרמי אוונגרד,פסיכדליה ומעין פולק דתי ניסיוני, ליצירת מחאה אנטי דתית למהדרין. ניתן לאמר שמדובר בנבכי הטירוף הדתי.

שיריו המתומללים בשורות הבאות –  "האשכים של אלוהים מרחפים על פני המים", "קדוש קדוש קדוש, אלנבי הוא רחוב כוּס", "יש לי ברית עם אלוהים, חתכו לי את העורלה" לצד אקטים של הזדווגות ביזארית עם אלוהים בעצמו, תיאורי עירום של אלוהים עצמו המסתובב עירום מעל גלי הים..

זו סוג של חוויית טירוף דתי, הקוראת תיגר על האמונה הרדודה, על האופיום להמונים המקבלים את הכל כפשטותו, ג'רמי עצמו סיפר לי בהזדמנות על פיסוק רחב במילים אלו – תראה, אם אתה רואה במופע בשורה של מונטי פיטון אז בורכנו, תודה, ובקשר לאלוהות, אני וחברי ההרכב רואים את עצמנו כאנשים מאוד דתיים, אבל הדתיות שלנו לא מתקיימת באיזשהו מרחב מסורתי או שהוא כבר בנוי זו דתיות שאנחנו בונים מהחוויה שלנו ומוסיקלית, אם יש איזשהו רעיון לפתח מרחב דרך האומנות לסוגים שונים של דתיות, במיוחד במדינה שדת היא דבר מאוד מסוים, מבחינתי זו חוויה מיסטית  כמו של בלייק או של ויטמן או דילן, כהן או אלן גינסברג, היא לא פחותה מחוויות דתיות של דמויות אחרות, זהו אלוהים.

אז אוכל לסכם ולאמר, כן, פיסוק רחב הוא האלבום הכי גרוע ששמעתי, אולי הכי מגעיל, דוחה, מתועב שנוצר כאן, אבל בעצם, הוא גורם לי לאהוב עד עמקי נשמתי את אותם יורקים באוטובוס, מהדרי נשים, משתמטי מחוייבות בשם התורה…

נדמה לכם?…ג'רמי גרם לי להבין היכן אני חי.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: