דיווח מהשטח

אניה בוקשטיין | השקת אלבום בכורה | תאטרון הבימה

אניה בוקשטיין משיקה את אלבום הבכורה שלה, תאטרון הבימה, 24.06.2013. נכח, תיעד, צילם ומדבר על האלבום – יובל אראל.

אניה בוקשטיין, מולטי טלנט. צילום: יובל אראל
אניה בוקשטיין, מולטי טלנט. צילום: יובל אראל

דודתי אומרת על אניה בוקשטיין – גם יפה וגם אופה, ולא, היא לא מתכוונת באופן המילולי, כי אניה למדה פסנתר מגיל רך מאוד, היא שרתה בלהקה צבאית כזמרת, הייתה זמרת ליווי של תומר יוסף, כוכבה דרך כאשר פתחה בקריירת משחק בתאטרון ובקולנוע, זכתה בזכות בפרסים ותארים. וכעת היא מבקשת לסמן ביומנה פן יצירה נוסף – תמלילנות, הלחנה ושירה עם אלבום בכורה המעיד עליה כסוג של מולטי טלנט.

לקח לי בדיוק שתי האזנות, אחת ברכב ואחת מול המערכת בבית כדי להאזין ולהבין כי אניה איננה קוטלת קנים, יש לה את זה, את הנשמה המוסיקלית הנכונה, זו שיודעת ליצוק וליצור סיפורי חיים מוזיקליים עטופים בקצב של גרוב, עטופים בטעמי נשמה, עטופים במקצבי בלוז, עטופים בניחוח ג'אז, עטופים בפופ וכל מעטפת מוזיקלית איכותית.

אלבום הבכורה של אניה כולל בסך הכל שמונה שירים פרי עטה והלחנתה למעט השיר "יום אחד בו סייע ג'וני גולדשטיין, שדרך אגב הפיק את האלבום, בהלחנה.

אניה שרה, מספרת, על עצמה, על משמעת עצמית, על התמודדות יומיומית, על חוזקה של ההגשמה האישית, על כמיהה לאימהות, על איך וכאשר תמהול את הידע והנסיון הנצבר לדור הבא, על תבונה, על יושרה אישית, על יהירות, כבוד ואכזבה, היא חושפת את כמוסותיה.

וכל הנושאים הללו, האישיים מאוד, טבולים ועטופים במעין קונכיה מוזיקלית איכותית ביותר, תענוג לאוזן, חובה להאזין.

אניה, מהמשחק אל השירה. צילום: יובל אראל
אניה, מהמשחק אל השירה. צילום: יובל אראל

ואז, מגיע הרגע, שכל אומן מצפה לו, ערב השקת האלבום, ואניה עושה זו ברוב טקס ובאיכות, תאטרון הבימה, לא כי היא שחקנית הבית, לא כי יוקרה ופרסטיג'ה נשקפת מהאולמות, אלא כי זהו המקום הטבעי, האיכותי והכי אלטרנטיבי להופעה עם שירי האלבום, מה שהחליף את המרתף בהבימה, אולם 4, סוג של קפה תאטרון, אולם הבנוי נכון, המכיל אינטימיות עם צליל מצויין, שורות שורות וגלרייות מסביב מכילים את הקהל שהגיע, מי שהוזמן ומי שהסתקרן, סלבריקה לרוב, צלמי פאפאריצי על כל שעל, משפחה, חברים, חברות, אנשי התעשייה המוזיקלית, באו לכבד את אניה, או כפי שניסתה לכנותה המורה בבית הספר זמן קצר לאחר שעלתה ארצה "חן" בוקשטיין.

בכלל אניה מספרת כי בעבודה בתאטרון היה לה כל הזמן המשך מוזיקלי, אבל ככה לכתוב את השירים ולבצע אותם זה חדש לה, היא לא מחפשת את "קיסריה", היא רוצה לעבוד היא יודעת כי רק אם עושים זאת לבנה אחר לבנה בסוף מתקבל משהו שהוא שלם ואמין. וכן, אמש הוכיחה אניה כי המוזיקה שלה היא שלמה, אמינה ובכלל כפי שאמרתי בתחילה, אניה הוא סוג של מולטי טלנט, כזו שכל דבר שהיא נוגעת בו הופך לפז טהור.

ההרכב המוסיקלי שליווה את אניה אמש, גדי פטר על התופים ואף בגיטרה ובס, אדם בן עזרא בקלרינט, קונטרבס אקוסטי וגיטרת בס היה בבחינת הדובדבן האיכותי שבקצפת עת אניה ישבה אל מול פסנתר הכנף הגדול עימו פתחה את המופע בקטע קצר של שופן כקדימון לשיר הנושא באלבומה – אף אחד.

אניה, פסנתר מגיל רך, הבסיס המוזיקלי. צילום: יובל אראל
אניה, פסנתר מגיל רך, הבסיס המוזיקלי. צילום: יובל אראל

בין שיר לשיר מביכוריה היא משלבת גם ביצועי מחווה המציגים בבהירות את יכולותיה לתת פרשנות מוזיקלית אישיית ליצירות כגון זו של שלום חנוך, הצרובה בפס הקול הישראלי – "אדם בתוך עצמו",  או ביצוע לשיר "Fever" שנכתב בשנת 1956 בידי אדי קולי ואוטיס בלקוול והיווה סוג של נקודת דרך בקריירה המוזיקלית של אמני בלוז ונשמה רבים, גם שיר רוסי אחד בצמוד לשטף סיפורי על העליה לארץ, החיים כילדה קטנה ועוד כמה אנקדוטות הטבולות בהומור של ילדה שובבה.

אניה מכורה למוזיקה קלאסית, עם כל הרצון לנוע בתוך הסצנה השחורה, הבלוזיסטית, ג'אזית ונשמה, אצבעותיה לוקחות אותה למחוז הקלאסי על פי מקשי הפסנתר, כך היא פותחת את חלקו האחרון של הערב, ההדרן, בקטע קצר של שופן, עוד ביצוע מחווה נוסף לשיר "My Favotire Things" מהמחזמר צלילי המוסיקה של רוג'רס והמרשטיין, טוב, אניה מגיעה מהתאטרון…

אז מה היה לנו? ערב מענג ומהנה, אוזניים ונשמה.

  • לחצו לרכישה מקוונת ב Itunes
  • לחצו לרכישה ב NMC עותק דיגיטלי או פיסי
  • לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close