ישנם שירים שמבקשים לחבק את המאזין, יש כאלה שנועדו להנעים את זמנו, ויש שירים שפשוט מתיישבים מולו, מביטים לו בעיניים ומטיחים בפניו את כל מה שהצטבר בבטן. נדמה שהשיר החדש של ואדים מכונה, "אין אמונה", משתייך לקבוצה האחרונה. זאת אינה יצירה שמבקשת למצוא חן או להציע פתרון פשוט. מדובר בכתב אישום עמוס טענות, חשדות ותסכול כלפי העולם שסביבנו.
ואדים מכונה, יוצר, מוזיקאי ואיש קולנוע, בוחר הפעם להפנות את הזרקור אל חוסר האמון העמוק במערכות המנהלות את חיינו. המילה "מאמין" חוזרת בטקסט שוב ושוב, אך כמעט תמיד בשלילה. אין אמון בשמאל, אין אמון בימין, אין אמון בתקשורת, בפוליטיקאים, ברופאים ובמוסדות החינוך. למעשה, כמעט לא נותר מוסד ציבורי שאינו מוצא את עצמו על ספסל הנאשמים.
כשכולם משתתפים באותה הצגה
נקודת המוצא של השיר היא הטענה שהחלוקה הפוליטית המוכרת לנו אינה אלא אשליה. מבחינתו של ואדים, השמאל והימין פועלים בתוך אותה מערכת, והמאבק ביניהם משרת מנגנון של שליטה בציבור. גם הדמוקרטיה, כך עולה מדבריו, אינה אלא הצגה שבה הפוליטיקאים ממלאים תפקידים ידועים מראש.
אפשר כמובן לחלוק על הקביעה הזאת, ובצדק לדרוש ראיות לפני שמאמצים אותה. אבל כדאי להקשיב גם למה שמסתתר מאחוריה. מדובר בתחושה שאינה זרה לחלקים מהציבור הישראלי, במיוחד אחרי שנים של משברים פוליטיים, מגפה, מלחמה והתערערות תחושת הביטחון. כאשר האמון במוסדות נשחק, נוצר חלל. לתוכו נכנסים החשדנות, הכעס והחיפוש אחר הסברים חלופיים.
ואדים אינו מסתפק בביקורת פוליטית. הוא מפנה אצבע מאשימה גם כלפי הרשתות החברתיות והמסכים הקטנים המלווים אותנו לכל מקום. לדבריו, הם אינם רק אמצעי תקשורת ובידור, אלא כלים המעצבים את מחשבותינו ואת השקפת עולמנו.
דווקא בנקודה הזאת יש לטקסט בסיס לדיון חברתי מעניין. השפעת האלגוריתמים, ההתמכרות למסכים והיכולת להפיץ מידע מטעה הן סוגיות ממשיות. אלא שבשיר הן משתלבות עם טענות מרחיקות לכת, שאינן זוכות לאותה תשתית עובדתית.
בין מחאה חברתית לחשיבה קונספירטיבית
ככל שהשיר מתקדם, כך מתרחבת רשימת החשודים. ואדים עוסק במזון מהונדס ומורעל לכאורה, בפסים הלבנים שמשאירים מטוסים בשמיים ובטענה שהם משמשים לדילול אוכלוסייה. בהמשך הוא מפנה ביקורת גם כלפי חיסונים, טיפול תרופתי בילדים ומערכת החינוך.
כאן צריך להבחין בין מחאה לגיטימית נגד הממסד לבין אימוץ הסברים קונספירטיביים. טענות על ריסוס אוכלוסיות ממטוסים אינן נתמכות בראיות מדעיות מהימנות. גם הצגת החיסונים כאמצעי שליטה גורף אינה משקפת את הידע הרפואי המבוסס.
אפשר להבין את החשדנות כלפי בעלי סמכות, מבלי לקבל כל חשד כאמת. אולי זה גם המקום שבו הטקסט של ואדים מעמיד את המאזין במבחן. האם אנחנו מקשיבים לשיר כאל ביטוי למצוקה ולניכור, או כאל הצהרה עובדתית על המציאות?
בעיניי, חשוב להפריד בין השניים. אמנות אינה חייבת להציג עבודת מחקר, ואמן רשאי לבטא עמדה מקוממת. מנגד, החופש האמנותי אינו מעניק חסינות מביקורת. דווקא משום שהשיר נוגע בנושאים רגישים, יש מקום לבחון את תוכנו ולא להסתפק בכותרת המחאה.
ואז מגיע השבעה באוקטובר
לקראת חלקו האחרון של השיר מגיע ואדים אל אחת הנקודות הרגישות ביותר בחברה הישראלית. הוא שואל כיצד ייתכן שכל מה שהתרחש בשבעה באוקטובר אכן קרה. השאלה משתלבת באותו רצף של חוסר אמון המלווה את הטקסט מתחילתו.
אלא שכאן כבר מדובר בפצע לאומי פתוח. מתקפת חמאס, מעשי הטבח, החטיפות והכישלונות שנחשפו מחייבים דיון ציבורי נוקב. יש מקום לשאלות קשות על אחריות, מודיעין, מדיניות ומחדלים. אך שאלות כאלה מחייבות בירור מבוסס ראיות, לא הנחה מוקדמת שכל המערכות פועלות במסגרת מזימה משותפת.
ואולי דווקא משום כך המשפט הזה משמעותי. הוא ממחיש עד כמה רחוק הגיעה תחושת אובדן האמון שממנה נולד השיר.
ובסוף, בכל זאת, אמונה
אחרי רצף של האשמות ושלילות מגיעה תפנית. ואדים מפסיק, לפחות לרגע, להביט החוצה. הוא מפנה את המבט אל האדם עצמו, אל המציאות הפנימית ואל האפשרות שהשינוי מתחיל מבפנים.
המשפט האחרון, "אני מאמין בעצמי", מעניק בדיעבד משמעות אחרת למסע כולו. אחרי שכל המוסדות, המנהיגים והמנגנונים איבדו בעיניו את אמינותם, נותר לאדם עוגן אחד. הוא עצמו.
זהו בעיניי הרגע המעניין ביותר בטקסט. אפשר היה לצפות ששיר הנבנה כולו על שלילת האמון יסתיים בזעם, בייאוש או בקריאה למרד. ואדים בוחר לסיים דווקא בהכרזה אישית, כמעט רוחנית, המחזירה אליו את האחריות לחייו.
יש בכך גם סתירה מסוימת. לאורך השיר מתוארים כוחות חיצוניים השולטים כמעט בכל היבט של המציאות. בסופו הוא מציע שהאדם מסוגל לשנות את עולמו באמצעות שינוי פנימי. הסתירה הזאת אינה בהכרח חולשה אמנותית. ייתכן שדווקא היא חושפת את המתח המעסיק את היוצר.
לא חייבים להסכים כדי להקשיב
אני לא חייב להסכים עם ואדים מכונה כדי למצוא עניין בשיר שלו. למעשה, בחלק ניכר מטענותיו אני מוצא סיבות טובות להתנגד. אבל יש הבדל בין התנגדות לעמדות לבין התעלמות מהקול שמשמיע אותן.
"אין אמונה" מציג תמונת עולם קודרת, לעיתים קיצונית, שבה המציאות הופכת למערכת של מניפולציות. זאת יצירה המעוררת שאלות לא רק על כוונותיו של היוצר, אלא גם על הלך הרוח הציבורי שהיא מבטאת.
בסופו של דבר, השאלה המעניינת אינה רק במה ואדים אינו מאמין. השאלה היא כיצד הגענו למצב שבו חוסר אמון מוחלט הפך עבור אנשים מסוימים לדרך להבין את העולם.
והנה הפרדוקס: אחרי כל החשדות, ההאשמות והפחדים, ואדים מכונה מותיר למאזין מסר שאפשר לקרוא גם כהזמנה לאחריות אישית. לא להפסיק לשאול שאלות, לא להאמין באופן עיוור, אבל גם לא לשכוח שלחשדנות עצמה דרושים גבולות.
כי לפעמים, בין אמונה עיוורת לחוסר אמונה מוחלט, נמצאת דווקא החשיבה הביקורתית.
ואולי שם מתחילה האמונה האמיתית.
גרסה מלאה
גרסת שורט רילז
