יש משהו כמעט משעשע במחשבה שאנחנו יושבים בבית האופרה בתל אביב, בשנת 2026, וצופים באגדה מוזיקלית שנולדה בווינה לפני 235 שנה. נסיך צעיר, נחש מפלצתי, שלוש גבירות נלהבות, צייד ציפורים פטפטן ומלכת לילה זועמת. תוסיפו כוהן מסתורי, מבחני אש ומים, אהבה גדולה וקצת קסמים. לכאורה, קיבלנו מתכון לאגדה מבית האחים גרים. אלא שמאחורי הסיפור הזה ניצב וולפגנג אמדאוס מוצרט, אחד המוחות המוזיקליים המבריקים שהאנושות ידעה. וכשמוצרט מחליט להשתעשע עם הקהל, כדאי להקשיב גם למה שמסתתר מאחורי הצלילים.
אמש, הגעתי לבית האופרה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. על הבמה עלתה "חליל הקסם", בהפקה שביים ניקולאוס הביאן. את ערב הגאלה החגיגי הוביל המנצח דן אטינגר. ההפקה, שמקורה בבית האופרה של דורטמונד, נועדה להגיע לישראל מוקדם יותר. המלחמה שיבשה את התוכניות ודחתה את העלאתה. כעת היא פותחת את העונה החדשה של האופרה הישראלית, עם עולם חזותי עשיר ופרשנות בימתית מסקרנת.
מוצרט, שיקנדר והבידור להמונים
כבר בדקות הראשונות מצאתי את עצמי מהרהר במוזיקה. חלק מהמנגינות נשמעות פשוטות להפליא, כמעט כמו שירי עם. המשפטים המוזיקליים חוזרים בתבניות סימטריות, המילים זוכות להדגשה, והאוזן כבר מצפה להמשך. ואולי זאת בדיוק הייתה הכוונה. בשנת 1791 חבר מוצרט לעמנואל שיקנדר, איש תיאטרון שהכיר היטב את הקהל הרחב. שיקנדר כתב את הליברית ואף גילם את פפגנו בבכורה הווינאית. יחד יצרו השניים זינגשפיל גרמני, ששילב שירה ודיאלוגים מדוברים. מעין בידור פופולרי בן המאה ה־18, עם הומור, פנטזיה ומנגינות קליטות.
הרוח העממית הזאת ליוותה את היצירה גם בישראל. האופרה הישראלית הציגה בעבר גרסאות עבריות מקוצרות לילדים ולכל המשפחה, בתרגומו של אהוד מנור. ההפקה הנוכחית מחזירה את היצירה לשפת המקור ולממדיה המלאים, אך שומרת על קסמה הנגיש. הפעם באמצעות בובות ענק ועולם בימתי עשיר בדמיון. אלא שמתחת למעטפת המשעשעת מסתתרים גם סמלים ורעיונות פילוסופיים. מוצרט שילב בין אגדה עממית לשאלות על חוכמה, סמכות וחירות. אולי זה סוד קסמה המתמשך של היצירה: אפשר ליהנות ממנה בלי לפענח דבר, ואפשר לגלות בה הרבה מעבר.
שלוש גבירות, נסיך מעולף וקצת תאווה
הפתיחה מציגה היטב את רוח היצירה. הנסיך טמינו נמלט מנחש מפלצתי ומתעלף, ושלוש גבירות נחלצות לעזרתו. הן מחסלות את האיום ומצילות את הצעיר חסר ההכרה. אלא שבמקום להסתפק במעשה הגבורה, הן מתחילות להתווכח ביניהן. כל אחת רוצה להישאר לבדה לצד הנסיך הנאה, בעוד האחרות מתבקשות להסתלק. יש כאן הומור פשוט, כמעט שובב, שמוצרט מתרגם למשחק מוזיקלי של חזרות והדגשות. התשוקה האנושית, מתברר, אינה זקוקה להסברים פילוסופיים מורכבים.
את שלוש הגבירות גילמו בערב הגאלה ווב מארי, ענת צ'רני ורחל פרנקל. השלוש פותחות את המסע התיאטרלי ומכניסות את הקהל לעולם שבו המופלא והאנושי מתקיימים יחד. מכאן מתגלגלת העלילה למסע של אהבה, קנאה, פחד ומבחני נאמנות. טמינו מבקש למצוא את פמינה, בתה של מלכת הלילה. פפגנו, צייד הציפורים, מבקש משהו הרבה פחות נשגב. הוא רוצה בת זוג, אוכל טוב וחיים נעימים. דווקא הדמות הזאת, עם חולשותיה ורצונותיה הפשוטים, מצליחה להיות קרובה במיוחד אל הצופה.
לאורך הערב חזרה אליי המחשבה על סיפורי האחים גרים. לא כהשפעה היסטורית ישירה, אלא כקרבה באווירה ובאופן הסיפור. גם כאן אנחנו פוגשים עולם שבו יופי ואכזריות מתקיימים יחד, לצד יצורים מופלאים, תשוקות, איומים ועונשים. הגיבורים נדרשים לעבור מבחנים, והאהבה אינה מגיעה ללא מכשולים. אלא שמתחת למעטפת האגדתית מסתתר גם מאבק על הזכות להגדיר מהי האמת, ומי רשאי לכפות אותה על אחרים.
הנסיך, הנסיכה וצייד הציפורים
את טמינו גילם בערב הגאלה הטנור דויד קרבר, ולצדו הופיעה זמרת הסופרן יעל לויטה בתפקיד פמינה. השניים נושאים את ציר האהבה המרכזי של העלילה. טמינו יוצא למסע שבמהלכו עליו להוכיח אומץ, נאמנות ומשמעת. פמינה, לעומתו, מוצאת את עצמה בין מוקדי כוח המבקשים להכתיב את גורלה. היא אינה רק נסיכה שמישהו צריך להציל. היא דמות שנדרשת להתמודד עם פחד, בדידות ומאבקים שאחרים מנהלים על גבה.
מנגד ניצב פפגנו, בגילומו של הבריטון עודד רייך. אם טמינו מבקש להתעלות באמצעות חוכמה ומשמעת, פפגנו נשאר נאמן לצרכיו האנושיים. הוא רוצה לאכול, לשתות, לאהוב ולמצוא את פפגנה שלו. אין לו שאיפות גדולות לשנות את העולם, והוא גם אינו מתבייש בכך. בתוך עולם שמקדש טקסים ומבחנים, פפגנו מזכיר לנו את החיים עצמם. את פפגנה גילמה זמרת הסופרן שקד סטרול, והמפגש בין שתי הדמויות מעניק ליצירה ממד קומי ורומנטי.
לצד הדמויות המרכזיות פועלות דמויות נוספות, המעשירות את העלילה ואת המרקם הבימתי. מונוסטטוס, בגילומו של אנתוני ווב, מייצג פן מאיים ויצרי יותר של הסיפור. הדובר, בגילומו של יואב איילון, משתייך לעולמו של זרסטרו. שלושת הילדים, בגילומן של נעמי בן שחר, מיקה הלפרין ואביגיל קמינקר, מלווים את הגיבורים ומכוונים אותם בדרכם. יחד נוצר עולם תיאטרלי שבו לכל דמות תפקיד במאבק שבין התשוקה האנושית לבין הסדר שמבקשים להשליט עליה.
כשהבובות גונבות את ההצגה
ההחלטה הבימתית הבולטת ביותר בהפקה היא השימוש בבובות גדולות. מלכת הלילה וזרסטרו אינם מופיעים רק כדמויות אנושיות רגילות. כל אחד מהם מקבל גוף בובתי מרשים, שמפעילים מניעים את איבריו ואת ראשו. הזמרים ניצבים מאחור ומעניקים לדמויות את קולן. לכאורה, זהו פתרון שעלול ליצור ריחוק בין הדמות לבין הקהל. אנחנו הרי באים לאופרה כדי לראות זמרים שרים ומשחקים. אלא שכאן התרחש דווקא ההפך.
הבובות הוסיפו להפקה ממד אמנותי נוסף. הן העצימו את האופי האגדתי, ולעיתים גם הגרוטסקי, של הסיפור. תנועות הגוף, הראש והידיים יצרו שפה חזותית משל עצמן. השילוב בין המפעילים לבין הזמרים דרש תיאום מתמשך, והעניק לדמויות נוכחות שונה מזו המוכרת באופרה המסורתית. במידה רבה, הבובות הפכו לשותפות של ממש בדרמה, ולא לקישוט בימתי שנועד רק להרשים. ההשוואה לרד מההרכב רד בנד או לחילופין לצמד הקשישים מהחבובות הייתה מתבקשת מאוד…
מעניין במיוחד ששתי הדמויות המייצגות מוקדי כוח מנוגדים מקבלות גוף שאינו עצמאי. מלכת הלילה וזרסטרו מבקשים לשלוט בגורלותיהם של אחרים, אבל תנועותיהם תלויות בידיים שמפעילות אותם. אינני יודע אם זאת הייתה כוונתו המדויקת של הבמאי. מבחינתי, הדימוי הזה פתח אפשרות לפרשנות נוספת. דווקא מי שמבקשים להחזיק בכוח הגדול ביותר נזקקים לאחרים כדי לנוע.
אחד הפרטים הקטנים שתפסו את עיני היה ידו הימנית של זרסטרו. הבובה הציגה כוהן קשיש, וידה רעדה שוב ושוב. התנועה הקטנה הזאת הוסיפה לדמות משהו אנושי ופגיע. האיש שאמור לייצג חוכמה, סמכות וסדר נראה לפתע גם זקן ושברירי. אהבתי את הבחירה הזאת. היא הזכירה לי שגם בעלי הכוח הגדולים ביותר אינם חסינים מפני הזמן. את קולו של זרסטרו העניק זמר הבס סווה ומיץ', שקולו העמוק מתאים לאופייה הסמכותי של הדמות.
מלכת הלילה עולה לשחקים
ואז מגיעים הרגעים שבהם מוצרט מזכיר לנו מי באמת מחזיק בשרביט. את מלכת הלילה גילמה בערב הגאלה זמרת הסופרן הילה פחימה. התפקיד דורש יכולת קולית יוצאת דופן, במיוחד באריה המפורסמת מן המערכה השנייה. "Der Hölle Rache kocht in meinem Herzen", או בתרגום חופשי, "נקמת הגיהינום רותחת בלבי", הפכה לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם עולם האופרה.
כאן נעלמת לרגע הפשטות המלודית שאפיינה חלקים אחרים ביצירה. במקומה מופיע מפגן מסחרר של שירת קולורטורה, עם קפיצות קוליות חדות ורצפים מהירים. הצלילים מטפסים עד לפה באוקטבה השישית, גובה שמעטות הזמרות המסוגלות להגיע אליו בשליטה הנדרשת. אלא שמוצרט אינו מסתפק במפגן יכולת. המלכה דורשת מבתה לרצוח את זרסטרו ומאיימת להתכחש לה. הזעם והאיום מקבלים ביטוי קולי כמעט בלתי אנושי.
שירת קולורטורה אינה המצאה של מוצרט. מלחינים אחרים השתמשו בה כדי להציג יכולות וירטואוזיות של זמרים וזמרות. אבל כאן הווירטואוזיות הופכת לחלק בלתי נפרד מהדרמה. הצלילים הגבוהים אינם רק קישוט מוזיקלי. הם מבטאים את התפרצות הזעם ואת אובדן השליטה של הדמות. בהפקה הזאת נוסף לכך גם הגוף הבובתי המאיים של המלכה. המראה הגרוטסקי והקול המטפס לגבהים קיצוניים יצרו יחד רגע בימתי יוצא דופן. מבחינתי, זאת הייתה אחת מפסגות הערב.
התזמורת, המקהלה והעולם המוזיקלי
לצד הסולנים והעולם החזותי פועלת התשתית המוזיקלית של הערב. דן אטינגר ניצח על התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, המשמשת כתזמורת האופרה. מקהלת האופרה הישראלית השתתפה בניהולו המוזיקלי של איתי ברקוביץ'. שני הגופים האלה מעניקים ליצירה את הממד הרחב שלה, מעבר לשירתם של הסולנים ולפעילות הבימתית.
כדאי לזכור שהתזמורת אינה משמשת כאן רק ליווי לשירה. מוצרט מעניק לה תפקיד דרמטי מרכזי. כבר בפתיחה היא מציגה עולם מוזיקלי שמשלב חגיגיות, מסתורין ותנועה. בהמשך היא מלווה את המעברים בין ההומור של פפגנו לבין האיומים של מלכת הלילה. היא גם מעניקה משקל לטקסי החניכה ולמעמדים החגיגיים של זרסטרו. התזמור של מוצרט מאפשר ליצירה לנוע בין קלילות עממית לבין רצינות כמעט טקסית.
המקהלה מוסיפה ממד קהילתי ורעיוני. היא אינה רק אוסף קולות ברקע, אלא חלק מעולמו החברתי והמוסרי של זרסטרו. במעמדים הטקסיים היא מייצגת את הקהילה ואת הערכים שהיצירה מבקשת להעמיד מול הכאוס. לצד הסולנים ומפעילי הבובות, נוצרת מערכת מורכבת של שירה, נגינה ומשחק. כולם נדרשים לפעול יחד כדי שהמופע ישמור על רציפותו ועל כוחו הדרמטי.
מי כאן הטוב ומי הרע?
על פני השטח, "חליל הקסם" מציעה חלוקה ברורה למדי. מלכת הלילה מייצגת חושך ונקמנות, בעוד זרסטרו מייצג אור, חוכמה ותבונה. אבל ככל שהעלילה מתקדמת, החלוקה הזאת נעשית מעניינת יותר. המלכה מפעילה את בתה באמצעות פחד ואיומים. מנגד, גם עולמו של זרסטרו נשען על סמכות, משמעת ומבחנים נוקשים. האם מי שמציג את עצמו כנציג האור מחזיק בהכרח גם באמת? זאת שאלה שאפשר לשאול על האופרה הזאת גם כיום.
בתוכנייה המלווה את ההפקה מצאתי התייחסויות למורכבות הזאת. המאמרים עוסקים גם בהשפעת רעיונות הנאורות והבונים החופשיים על היצירה. מוצרט עצמו היה חבר במסדר הבונים החופשיים, וסמלים של חניכה, חוכמה ואחווה משתלבים לאורך האופרה. גם המספר שלוש חוזר שוב ושוב, בדמויות ובמבנה העלילה. שלוש גבירות, שלושה ילדים ומבחנים שמובילים את הגיבורים לעבר ההכרה והאהבה.
אלא שלא צריך להכיר את כל הסמלים כדי ליהנות מהמופע. זאת אולי גדולתה של היצירה. הילדים יכולים לפגוש אגדה, חובבי המוזיקה מקבלים מוצרט, ומי שמבקש להעמיק ימצא שאלות על סמכות, חירות ואמת. המוזיקה מחברת בין כל הרבדים הללו ומאפשרת לכל צופה לבחור את הדרך שבה הוא מבקש לחוות את הסיפור.
הגאון שלא הספיק להזדקן
מוצרט היה בן 35 בלבד כאשר הלך לעולמו, ב־5 בדצמבר 1791. "חליל הקסם" עלתה לראשונה בווינה ב־30 בספטמבר אותה שנה. קשה שלא להרהר בפער בין חייו הקצרים לבין המורשת העצומה שהותיר. הילד שהדהים את אירופה בכישרונו הפך למלחין שיצר מאות יצירות. סימפוניות, קונצ'רטי, מוזיקה קאמרית ואופרות ממשיכות לחיות על במות העולם, מאות שנים לאחר מותו.
דווקא ביצירה המאוחרת הזאת הוא שילב בין עולם התיאטרון העממי לבין עושר מוזיקלי ורעיוני. שיקנדר הביא את הכרת הבמה והקהל, ומוצרט הביא את הגאונות המוזיקלית. השניים יצרו יצירה שממשיכה לפעול גם אחרי יותר ממאתיים שנה. אפשר להתייחס אליה כאל בידור עממי, ואפשר לראות בה מסע רעיוני מורכב. במידה רבה, היא מצליחה להיות שני הדברים בעת ובעונה אחת.
ערב גאלה, פילנתרופיה ומבחן התרבות הישראלי
ערב הגאלה התקיים באדיבות שרה ופרופ' מיכאל סלע, כפי שמציינת התוכנייה הרשמית. פרופ' סלע, נשיאו השישי של מכון ויצמן וחתן פרס ישראל, הלך לעולמו בשנת 2022. לצד הישגיו המדעיים, טיפח עם רעייתו קשר עמוק לעולם התרבות הישראלי. בדברים האישיים שכתבה לתוכנייה, שרה מתייחסת לאהבתם המשותפת לאופרה ולמחויבותם להמשך פעילותה. גם לאחר לכתו היא ממשיכה לטפח את המורשת המשותפת.
וכאן מתבקשת גם מחשבה מעט פחות חגיגית. עולם התרבות הישראלי נשען במידה רבה על נדיבותם של תורמים ופילנתרופים. בלעדיהם, מוסדות רבים היו מתקשים להגיע להישגיהם האמנותיים המרשימים. אלא שמאחורי המחווה היפה מסתתרת גם תמונת מראה עגומה למדי. מדינה שמבקשת להתהדר בהישגי תרבותה אינה יכולה להסתפק בכך שאנשים פרטיים יישאו בנטל טיפוחה.
פילנתרופיה היא דבר מבורך. היא יכולה להעשיר, להרחיב אופקים ולאפשר יצירה שאפתנית. אבל היא אינה אמורה לשמש תחליף לאחריות הציבורית והממלכתית לתרבות. נכון, המדינה והרשויות המקומיות משתתפות בתקצוב מוסדות התרבות. השאלה היא אם התמיכה הזאת מספקת. כאשר מוסדות אמנות תלויים גם בנדיבותם של בעלי אמצעים, מתעוררת שאלה לא פשוטה. האם אנחנו באמת רואים בתרבות נכס לאומי, או בעיקר מותרות שמישהו אחר מתבקש לממן?
דווקא בערב שבו יצירת מופת בת 235 שנה זוכה לחיים חדשים על במה ישראלית, השאלה הזאת נשמעת רלוונטית מתמיד. המחווה של משפחת סלע ראויה להערכה, אבל גם למחשבה רחבה יותר. תרבות אינה מותרות. היא חלק מהזהות שלנו, מהזיכרון הקולקטיבי ומהיכולת לנהל כאן חיים שיש בהם יותר מהישרדות יומיומית.
אז מה נשאר מהקסם?
יצאתי מבית האופרה עם מחשבה מעט משונה. אולי דווקא הפשטות של "חליל הקסם" היא אחת הסיבות לעוצמתה. לא כל משפט מוזיקלי כאן מבקש להדהים, ולא כל רגע דרמטי דורש פענוח פילוסופי. יש גם חזרות, בדיחות, דמויות מוגזמות ומצבים כמעט ילדותיים. אבל מדי פעם מגיע מוצרט ומזכיר לנו שהפשטות הזאת היא רק שכבה אחת.
בהפקה הנוכחית הבובות מעניקות לאגדה חיים חדשים. הן מוסיפות לה ממד חזותי, הומור ולעיתים גם תחושת אי־נוחות. מלכת הלילה נראית כיצור מאיים מעולם אחר. זרסטרו נראה כשליט חכם, אך גם כאיש זקן שידו רועדת. שתי הדמויות האלה, שמבקשות להכריע את גורלם של אחרים, תלויות בעצמן בידיים שמפעילות אותן. יש בכך אירוניה בימתית יפה, ואולי גם אמירה על טבעו של הכוח.
ואולי כאן טמון הטוויסט האמיתי של הערב. באופרה שעוסקת כל כך הרבה בשליטה, בחוכמה ובסמכות, דווקא הדמויות החזקות ביותר זקוקות לידיים אחרות שיניעו אותן. מוצרט כתב את המוזיקה, שיקנדר סיפק את האגדה, וניקולאוס הביאן הוסיף את החוטים. והקסם? הוא עדיין עובד.
האופרה "חליל הקסם" ממשיכה לרוץ במהלך החודש, כאן תמצאו מועדים וכרטיסים.
