מפגש בלתי צפוי באכסדרת האופרה
אמש הגעתי למשכן האופרה בתל אביב להצגת הפרמיירה של האופרה "חליל הקסם". במהלך השהייה באכסדרה, משכה את תשומת לבי תערוכה. לא מדובר בעוד תצוגת אמנות שמבקשת לקשט את חלל המבואה. הפעם ניצב מולי סיפור ישראלי שלם. כזה שמתחיל הרבה לפני אותה שבת ארורה של 7 באוקטובר 2023.
התערוכה, הנושאת את השם "הזורעים בדמעה | אוצרות מארכיון בארי", מציגה מבחר תצלומים ומסמכים מארכיון הקיבוץ. את התצוגה אצר גלעד מלצר, במסגרת שיתוף פעולה בין האופרה הישראלית לגלריה בארי.
דווקא המיקום שלה מעניק למפגש משמעות מיוחדת. בדרך כלל אנחנו מגיעים לבית האופרה כדי לפגוש דרמות גדולות על הבמה. סיפורים על אהבה, אובדן, תשוקה, מלחמה וגורל. הפעם הדרמה נמצאת דווקא מחוץ לאולם. היא שוכנת בתוך תצלומים של אנשים רגילים, שחיו את חייהם במקום אחד במשך עשרות שנים.
לא רק השבעה באוקטובר
שלוש שנים חלפו מאז הטבח בקיבוץ בארי. מאז, כמעט כל אזכור של שמו מעורר מיד את זיכרון ההרס, הרצח והחטיפה. אלא שלבארי יש גם סיפור אחר. סיפור ארוך בהרבה, שנפרש על פני שמונים שנות התיישבות ועשייה.
ב-6 באוקטובר 1946 עלה הקיבוץ לקרקע במסגרת מבצע אחת עשרה הנקודות בנגב. מאז צמחה בו קהילה שהקימה משק חקלאי, תעשייה, מוסדות חינוך וחיי תרבות עשירים.
התערוכה מבקשת להחזיר אל התודעה את בארי ההוא. את האנשים שיצאו לעבוד בשדות ובמטעים, את הילדים ששיחקו על המדשאות ואת המשפחות שחגגו יחד. גם רגעי היומיום הקטנים זוכים כאן למקום של כבוד.
וככל שחושבים על כך, מבינים משהו נוסף. התמונות הללו לא צולמו כדי להנציח אסון עתידי. הן נועדו לשמר זיכרונות משפחתיים וקהילתיים. רק המציאות האכזרית העניקה להן בדיעבד משמעות נוספת.
ארכיון שהפך לעדות חיה
מאחורי התערוכה מסתתר סיפור מעניין בפני עצמו. ב-18 באוקטובר 2023, ימים ספורים לאחר האסון, פרסם גלעד מלצר תצלום ישן מארכיון בארי. בתמונה נראה זוג המתבונן בלוח המודעות בחדר האוכל. המבנה שבו צולמה התמונה שימש לימים את גלריה בארי. גם הוא נהרס באותה שבת.
מלצר המשיך לפרסם תצלומים ומסמכים מתוך הארכיון, שמכיל למעלה מרבע מיליון פריטים. בעקבות הפרסומים פנתה אליו סופי ברזון מקאי, מנהלת ואוצרת הגלריה. היא הציעה לו לבחור חומרים ולהפוך אותם לתערוכה. המהלך הזה הוליד את "הזורעים בדמעה". לא תערוכה העוסקת רק בחורבן, אלא ניסיון לשמר את זיכרון החיים עצמם.
במאי 2024 העניקה עיריית תל אביב-יפו לגלריה בארי משכן זמני בבית רומנו. מאז היא ממשיכה לפעול בעיר, עד להשלמת הקמת ביתה החדש בקיבוץ.
בעיניי, אחד הדברים המעניינים במפגש עם ארכיון מצולם הוא הפער בין כוונת הצלם לבין עיני המתבונן. מי שתיעד בשעתו את חיי הקיבוץ לא חשב על תערוכות הנצחה. הוא ביקש לשמור רגע. עבודת שדה, מפגש חברים, חגיגה משותפת או התכנסות בחדר האוכל.
היום אנחנו מתבוננים באותם רגעים בידיעה כואבת. אנחנו יודעים מה עתיד להתרחש במקום הזה. הידיעה הזאת מלווה אותנו גם כשהתצלומים עצמם מציגים שמחה, שלווה וחיים פשוטים. ויש כאן גם אמירה אמנותית חשובה. לא תמיד צריך ליצור דימוי חדש כדי לעורר רגש. לעיתים די בבחירה מדויקת של חומרי ארכיון ובהצבתם בהקשר אחר.
מלצר אינו מבקש מאיתנו להתבונן רק באסון. הוא מזכיר לנו מה היה שם לפניו, ומה ראוי שימשיך להתקיים גם אחריו.
