דיווח מהשטח

זזים שמאלה עם הבילויים

מופע השקת אלבום "הורה הסלמה", להקת הבילויים וכמה אורחים, שישי, 10.05.2013. מועדון בארבי. האזין, נכח, צפה, צילם, תיעד, מדווח וחופר (את המנהרה לחופש שוויון ואחווה) – יובל אראל. צילום וידיאו – אדוה אראל. קטעי הוידיאו מתפרסמים גם בכתבה של "מאקו" על המופע.

זזים שמאלה. בארבי. צילום: יובל אראל
זזים שמאלה. בארבי. צילום: יובל אראל

עוד אלבום מבית היוצר של ענבר, ויסלר, דוניץ ושות'. "הורה הסלמה" לוקח הפעם את התובנות והאכזבות עוד צעד קדימה לעבר חומותיה של הבסטיליה, אמנם אני בספק גדול באם אותו קהל שנוהר להופעותיהם של הבילויים, מאז שהתאחדו בשנית וחזרו להופיע וליצור שירים חדשים, אכן קולט ומעכל את המסרים בשירים או שהוא פשוט מתנועע על הבאז התקשורתי והחברתי שנוצר ברוב חוכמה ומגיע להופעות כדי לחוש שייך, מחובר ובמקום הנכון לזמן הזה.

זהירות, חפירת עומק!

פרסומת

כי הרי מדובר כאן במעין סוג של נביאי זעם ותוכחה מודל המאה העשרים ואחת, מאז שפוצ'ו ויסלר (אבא של..) שהה באוהלי ההכשרה של הפלמ"ח בימים ההם, טרם פרוץ המדינה, מאז שהעם העניש את מנהיגיו הכושלים, אותם אנשי מפלגות השמאל הסוציאליסטי, והעביר את המלוכה בשנות השבעים לידי הרפובליקנים, אנשי ההדר, או יותר נכון העסקונה הפוליטית של הקבוצה השניה, התהפכו החיים כאן מקצה לקצה, העם והמדינה נפרדו בשמחה, טפשות ועצימת עין מטומטמת מהרבה נכסים, גיאוגרפים, רוחניים, תרבותיים, ערכיים, הכל בשם הכלכלה החדשה, הקפיטל עלאק…

מה בדיוק רוצים מאתנו הבילויים? למה להעיר מתים מרבצם? מה רע בסתם מוסיקה שמחה ומרקידה, למה חייבים לדחוף את המילים הקשות האלו, המוסתרות בלשון גבוהה, מעודנת,  מרומזת, למה לדחוף לנו לתוך הפרצוף את הכיעור הסביבתי? למה? הרי ניסינו להסתיר אותו עם שרשראות דגלים, נפנופים מעל המנגלים, ריקודים ועליצות? למה באמת?

כי מישהו חייב לעשות זאת, כי האמונה הולכת ונעלמת, כי העם חוזר ונופל בפח שוב ושוב, כשמלך אחד מסיים ללקק את הררי הגלידה הירושלמית ויוצא לטיול שלאחרי הארוחה על החומה הסינית, קופץ מלך חדש ומראה לנו באצבע משולשת איך לשקר יש עתיד, כי מישהו חייב להרים את המראה ישר מול פנינו, שנראה את עצמנו טוב טוב, מבעד לשכבות האיפור המנסות לכסות את כיעור הנשמה המתבהמת לנוכח העוולות הנעשות על ימין ועל שמאל.

פרסומת

אוף, החפירה הסתיימה.

כך סיפרתי לכם על כל שיש באלבום מבלי לצטט שורה אחת מתוך השירים, והמנגינות? הן זורמות, הן נובעות מהלילות ההם של הקוקו והסרפן…

באוקטובר האחרון הם חזרו, אחרי תקופה ארוכה, ארוכה מידי, לפעילות, אינדינגב, בארבי, יערות מנשה, בסוודר, שתמשרה ועוד פריצות פה ושם, עכשיו הם כבר בשלים יותר, את האלבום החדש כבר הספיקו לשחרר למכירה בתרגיל גיוס ממון מתוחכם ומתחכם, הקהל הפעם כבר יותר בשל למסרים, את המלך של הג'ירפות כבר המלכנו על עצמנו, אולי נעלה על הבסטיליה עם הבילויים?

נעם ענבר, הבילויים. צילום: יובל אראל
נעם ענבר, הבילויים. צילום: יובל אראל

אז מה היה לנו הערב? סיכה אחת בודדה וגלמודה שנשארה בחוץ כל הערב, סיכה, לא היה מקום להכניס סיכה, מופע השקת האלבום החדש של להקת הבילויים היה בבחינת Sold Out. מועדון בארבי הוצף הערב בקהל מאוד צעיר, מאוד לא מקומי, סוג של פלישה מסיבית מהשרון המרכזי אל הכרך הגדול, סוג של התכנסות אקטיבית של תא שמאל בפוליטיקה שתתהווה. אמנם קופת המועדון לא אספה חצי מיליון שקלים ועל כן לא יכלו חברי הבילויים לצרף לרוכשי האלבום החדש מזרון זוגי המותאם לטיסות, אולם מופע מקפיץ מעבר למילים החריפות הם יכלו לספק.

המופע, כמו בצבא, התחלק לשלושה חלקים, הפתיחה, התזמורת, ההתחרעות, ולבסוף…ההדרן.

אור אחד, צהבהב, מאיר את דמותו של נעם ענבר האוחז באקורדיון, והוא פותח בחמש הצעות לפתרון הסכסוך – אולי פשוט נדבר איתם נזרוק איזו מילה נסכים על איזה משהו וניקח את זה משם פשוט אולי נסתדר איתם נחזיר עוד איזה משהו נסתפק בקצת פחות נפסיק לירות ולהשפיל ולפחד ולהפלות מה זה נורא כל כך האם זאת גאווה של מנצחים או תאוות נקם או שאולי זה מקומות קדושים ומה בכלל קדוש במקומות אפשר לבוא ולבקר  אם יש שלום לקנות גלויה  אם הם כל כך קדושים אז מה אכפת להם המדינה היא ועד בית שיצא מדעתו…

כך הוא, הם, מנסים להעביר את המסר בפשטות, כאילו הכל ברור ופשוט, ואפשר להעמיד את המלך על בגדיו החדשים (עור, שערות וציפורנים..) מול כיכר העיר, והקהל עדיין שקט, מנסה לקלוט את המסרים הכל כך פשוטים וכלל לא חבויים בשיר החדש הזה, מהאלבום החדש הזה, והנה השיר נגמר, ומגיע עוד אחד, קצת יותר עליז, קצת יותר שמח, האקורדיון מנפח ומתנפח ושיר הנושא של האלבום החדש יוצא לחלל המועדון – הורה הסלמה, לזוז ימינה, לזוז שמאלה, והקהל מתחיל לנוע, בשורות הראשונות של הצמודים לבמה מתחילים לרקוד באמת במין הורה שכזו, זרועות חובקות כתפיים, קבוצות קבוצות, מה זה פה כל זה? אנחנו לא בקן הצופים או השומר הצעיר ובכלל, זה מועדון רוק, לא פעילות שבועית.

והם כבר כולם על הבמה, נעם ענבר, ימי ויסלר, מאיה דוניץ וגדי פטר. וכעת משהו מוכר לקהל, קלאסיקה של שכול וכשלון – באב אל וואד, השיר המאוד עצוב, משמח את הקהל, מה הם מטורפים? זה שיר על כאב וסבל, מה נסגר אתכם? באב אל וואד, באב אל וואד, לא יתחילו בלעדינו, באב אל וואד. הקהל נע בקצב…

הבילויים ממשיכים, עוד שיר הלל ושבח לטמבלויזיה הדופקת את תאי המח – "זמר ספאות", נוקב נוקב נוקב, ושיר "בחסות המועצה לפירות הדר", ו"הזמן האחרון", גם הוא חופר על ברטולד ברכט וחיים הכט וחיים טופול.

ושקט. ענבר מתחיל לספר, הם הרי אלופים בסיפורים, הם הרי מתפרנסים מתסריטים, מאותה טמבלויזיה שרק לפני רגע כל כך אהבו לשפד…והסיפור החדש, הארוך והמייגע כמו אימפרסריו מזדקן בקרקס מזרח אירופאי בתוך אוהל מרופט, ענבר מזמין אותם אחד אחד להצטרף לחגיגה על הבמה, את התזמורת המאולתרת שהקימו – דן ויינזטיין בצ'לו ויונתן קרן בכינור, את טל הפטר עם המרימבה ואיגור קרוטוגולוב והמסור, את עוזי פיינרמן (רמירז) על הבנג'ו ותמיר מוסקט על התופים, הנה מתחיל החלק השני – התזמורת.

תזמורת הבילויים. צילום: יובל אראל
תזמורת הבילויים. צילום: יובל אראל

הם מנסים לשחזר את הצליל של האלבום, עם חמישה שירים, מהחדש, מהישנים, הקהל בעננים, ההוא עם המסור מזכיר לי לרגע ערב קיץ בפאריז, על אחד מהגשרים, אני אפוף אלכוהול וכרסי מלאה בבשר ומעדנים, עומד לו ברנש, סוג של קלושר, מנגן בקשת על משור, וואחד משור, של כורתי עצים, אני מתעשת, חוזר למועדון, התזמורת ממשיכה בחגיגה, יאיר ל. בבית, יש לו שם קבלת פנים של ליל שישי, הלא נחמדים עורכים קידוש על שולחן מאולתר, הם רק הפתיח של מוצאי שבת, ואני חושב, האם באמת, אלו שכאן, מרקדים בבארבי, יקחו את המילים הנוקבות ויגיעו מחר להפגנה החדשה, ההתעוררות מחדש של המחאה החברתית, ההתרעמות על הבגידה, או שמא לא בגידה, כי פוליטיקאי זה סוג של שקרן אולטימטיבי, אם במתק שפתיים ואם בלשון צחה…או שאולי הם רק חוגגים כאן והמילים בכלל לא משחקות להם?…

ותם חלק שני, הנגנים יורדים, עוזבים, נוטשים, הם נשארים רק ארבעה, נעם, ימי, מאיה וגדי, גם השירים חוזרים אחורה, לסט של "להיטי העבר", פגר שגר, בגטים ונפולאון, וכבר מגיעים להדרן, הם עושים לנו כאילו, יורדים מהבמה, נותנים לקהל הצמא לצעוק ולמחא כפיים, חוזרים, לא סתם, הם מביאים איתם את שוש אלמוזלינו היקרה, ושוב מבקשים מהתזמורת להצטרף, כדי לסיים בפינאלה רועשת ומתחרקשת של נפלא פה, מה זה נפלא פה, ממש נפלא, בא נראה מה יהיה מחר, כאן, בסבב השני של מופע ההשקה ושם, בכיכר התרבות הלבנה בעיבורה של העיר העברית הראשונה..

ובקטנה – הצעה לדפני, הקיץ הזה הוא לא הקיץ של שלמה ארצי (שדפק פרומו נהדר לסבב קיסריה שלו) ולא הקיץ של אייל גולן (שמשקיף על העם ממרומי המגדל החדש) הקיץ הזה שייך לאלו שהיו שם אז באוהלים עם הגיטרה והמילים, הקיץ הזה שייך לבילויים (טוב, אפשר גם את ג'ירפות) כי הקיץ הזה צריך להיות נקי מעסקים, כי מחאה זו לא פרסומת סמויה…

ובקטנה 2.0, אני רק מניח את זה כאן, תקראו לבד…

ועוד קטנטנה 3.0, קראתם, נהנתם, פיהקתם, מה עושים הערב? אחרי שתעשו מינגלינג בהפגנה ליד הבימה תגיעו לבארבי, זה מתחיל פעם נוספת, בשעה 23:00, יש עדיין כרטיסים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: