חדשות הסצנה

להקיא בדרך למאלמו

שלוש שקיות הקאה מלאות אספתי השבוע כל הדרך למאלמו, על למה, מדוע איך ובכלל בפוסט הזה שיעסוק בקדם אירויזיון 2013 בישראל.

קדם אירוויזיון 2013. צילומסך
קדם אירוויזיון 2013. צילומסך

אתחיל בהערה אישית – בשל נפילתי השבוע קורבן לשפעת אכזרית, החמצתי שלל הופעות מעניינות ומרתקות כולל פסטיבל רוח דרומית 2 בהודנא – אזור הספר במדינת פלורנטין, הפקת קדם האירויזיון 2013 דאגה לבדרני בערבים השבוע, אפילו סימסתי בכוחותי הדלים, אחר כך התחלתי גם לחשוב, הכל כתוב כאן.

מה בדיוק עובר על הפקידים בראשות השידור? עד השנה שעברה הכל היה בסדר, ועדה קבעה מי ההרכב, זמר, זמרת ייצג את ישראל בתחרות הטמבלויזיה של יורואסיה, שנים רבות לפני כן בכלל היה כיף גדול, כל העם ישב מול מדורת השבט היחידה –  הקופסה הכסופה של הראשות, בהה בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת בלה בלה בלה, צוות שופטים והקהל באולם היו בוחרים את השיר המנצח והוא היה המייצג של מדינת ישראל בתחרות, סבבה.

פרסומת

האמת, וגם בראשות מודים בכך, פעם היה כאן יותר טוב, פעם היו בארץ יוצרים של שירים אלמותיים, שירים שייצגו את ישראל בכבוד, שירים שאפילו תפסו את המקום הראשון, שירים שגררו את כל האירוויזיון לירושלים, היה לנו אפילו שיר שביצע נער מהכרם שגדל והפך לזמרת דאנס הכי טובה שיש לנו, שיר שכבש את כל אירופה, מועדוניה ורשתות הטלויזיה שלה, עם נוצות ובלעדיהן.

אז שוב אני שואל ומקשה – מה קרה ברוממה? ואני מנסה לענות על כך בעצמי, לעצמי, וגם לקוראים – טוב, כבר עברו חלפו הימים שיש כאן ערוץ טלויזיה אחד, היום, ברוך השם, יש לנו עוד שני ערוצי טמבלויזיה רועשים, שטוחנים את נשמת הצופים בערימות אשפה צבעונית ומרשרשת, קוראים לזה תוכניות ריאליטי, תוכניות שמחפשות איך לתפוס עוד נישה ועוד נישה, חלקן נטפלות לעולם המוסיקה – קוראים להן – "כוכב נולד", "דה וויס", "בית ספר למוסיקה", "אייל גולן קורא לך", "לה לה לנד", שכחתי משהו?…

אלו הן תוכניות שמנסות לקצר את התהליך הארוך והאמיתי שמוסיקאי, יוצר, זמר או מבצע עובר בדרך כלל עד ההכרה והחשיפה, הן מאפשרות בכלום זמן, בכלום כסף (מצד המועמד) להיחשף למאות אלפים בזמן קצר וברגעי שיא, להגיע לחברות ההפקה, בוקינג, ויחסי ציבור החזקות בשוק ולצאת לדרך המסחרית כמו גדול.

פרסומת

הרעיון כשלעצמו אינו רע בכלל, אם אתה מוכשר וטוב אז למה לא? אולי כי חסרה כאן סוג של הגינות, סוג של מתן הזדמנות שווה, סוג של ללמוד את הדרך מלמטה…

ונחזור לענייננו, אז ברוממה התקנאו בערימות הרייטינג של הערוצים המסחריים (כאילו שהערוץ הראשון איננו משדר פרסומות…) ואולי גם חששו קצת, בקטע של "אוי, מה יהיה, הריאליטי יגנבו לנו את ההצגה מקדם האירוויזיון" ועל כן כנראה החליטו שם להשתמש באותם כלים…

תחרות שהסתכמה בעבר בערב אחד ובשלבים מאוחרים יותר בכלל בישיבת וועדה סודית, התמרחה והתפרסה השנה על פני שלושה ערבים שלמים, ועוד היד נטויה, יש עוד "גלגל הצלה" לפיתרון המשווואה "מעשר יוצא אחד" וכמובן יש את הערב הסופי – "גמר הקדם".. מונח בלתי הגיוני לחלוטין.

ולא, שלא תחשבו ולו לרגע שיש לי טענות או ביקורות על המבצעים, והנגנים, הרקדנים, השופטים, המנחים, כולם בסדר, אפילו יותר מכך – אורנה דץ מצויינת, מנחה מקצוענית, אפילו הביאה אותה ב"שמלה מאמממת!!1", אורי פסטר הוא מנתח מקצועי, כך גם משתתפים נוספים בחבר השופטים, משה דץ למשל, שהתייחס לזוית איך השירים יעמדו בתחרות מול המתחרים ממדינות זרות.

אבל למה לענות אותנו בשלושים שירים? למה הקהל צריך להאזין למבצעים שאינם מסוגלים, למשל, לשיר נכון בקול וטון נמוך, שמיתרי גרונם רועדים שם, שהפספוס נעלם רק כשהם צועקים (או יותר נכון צועקות) ואני חשבתי לתומי שמבצע מוצלח יודע לעשות בגרונו גם בנמוך מים המלח, לא רק מעל ראשי ההרים, ולמה לשיר בשפות שבקושי יודעים בהן מילה או שתיים? למה צריך להתחנף לאינקויזיציה הספרדית, או לכאילו רומנטיקה צרפתית, לאינטרנשיונליות אנגלית? למי? למה? ואם כבר, מדוע לא איזו שורה ברוסית? הרי רוב רובו של הקהל שיצפה בתחרות במאלמו יהיה אזרחי מדינות חבר העמים, שהן דרך אגב גם יכולות להתקמבן מי בוחר במי ולסגור על הזוכה, אני כן מבין את ההזדמנות שניתנת למבצעים מקומיים קצת אלמוניים בקטע של התקשורת אבל די וותיקים בתחום המקצועי שקיבלו חשיפה, או קי, אבל לא כל פליט טראש ריאליטי חייב לקבל עוד הזדמנות, ובטח שלא קדימויות סלבס מצד התקשורת העוקבת לפני ואחרי, האמת, יש לי עוד הרבה שאלות, אני חושש שחלקן ממש גובלות בחוסר טעם, בלשון הרע, ברכילות זולה, בהערות שובניסטיות גסות וולגריות, אז אוותר עליהן כאן.

ועוד אחת כדי להרגיז  – תאכלעס, זה לא ממש חשוב ולא ממש קובע כלום לאף אחד בשום מקום ובאף אופן, לא מבחינה מדינית, לא מהזוית האמנותית ולא מכל אספקט אחר. כל כולה של התחרות הנקראת אירוויזיון היא של מוסיקה רדודה, פופ מאעפן.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: