דיווח מהשטח

ישוע, מריה ונינט…

דיווח ממופע להקת ג'יזס אנד מרי צ'יין, מועדון בארבי, 18.10.2012, אורחת – נינט, נכח, האזין, ניסה לראות ולתעד – יובל אראל.

או ג'יזס, ערפילים סקוטיים. צילום: יובל אראל
או ג'יזס, ערפילים סקוטיים. צילום: יובל אראל

נויז, נויז, נויז, ערפל, ערפל, ערפל, חולצות שחורות, קעקועים, שנות השמונים האפלות, קהל שבוי, ואני, הפעם ממש לא התחברתי…

ההרכב שהוקם בשנת 1984 בעיר גלאזגו שבסקוטלנד בידי האחים ג'ים ריד – הסולן ווויליאם ריד – הגיטריסט ומלחין השירים הביא לעולם המוזיקה את בשורת הרעש, הפידבקים הצרחניים והאי נוחות. מוסיקה שהדביקה למקצבי פופ דיסטורשן כסטנדרט של רעש מתפרץ.

פרסומת

הלהקה, האחים יחד עם נגן הבס והמתופף שבמהלך השנים התחלפו, יצרה הרבה מהומות בתחילת דרכם כאשר הופעותיהם היו קצרות, רעשניות במיוחד, יהירות וחוסר אכפתיות מופגן כלפי הצופים והרבה אנרכיה באוויר. מסתבר שהקהל אהב זאת וההרכב תפס פופולריות (אם כך אפשר לכנות זאת..) בקרב ציבור צרכני המוסיקה הצעיר באנגליה ואף מעבר לים בארצות הברית.

שירים פרובוקטיביים כנגד הדת והאמונה העמידו את ישוע ומריה כמוקד להחרמות, עניין שתמיד, אבל תמיד, מעורר את התעניינות הציבור. שנים שחלפו וההרכב התמסמס אט אט עד שבשנת 1999 ההרכב פורק.

כעוף חול רועש ומורדני חזרו האחים ריד להרים את ישוע ומריה מההריסות בשנת 2007 ומאז הם ממשיכים לנוע בדרכים, אותן דרכים שהובילו אותם אמש לבימת מועדון בארבי בתל אביב.

פרסומת
ישו, מרי והערפל...צילום: יובל אראל
ישו, מרי והערפל…צילום: יובל אראל

קודם להגעתם ארצה החלה הסצנה המקומית להתעורר, שידורים מיוחדים בתחנות רדיו מסויימות, הפקת ביצועי מחווה בידי כמה שמות כמוניקה סקס, אנטיביוטיקה, מאמבס, איפה הילד ונינט, הנחשבים בסצנה אלטרנטיבית המקומית שהציגו את גרסאתם לשירים מהרפרטואר של ישוע ומריה נועדו לחמם את לובשי השחורים של ימי רוקסן, פינגוין והמועדונים של פעם להתכונן למופע.

ואכן, אמש נראתה רחבת הכניסה של מועדון בארבי כמעין מפגש מחזור של אותו ציבור שלילותיו היותר יפים היו במועדוני הרוק של שנות השמונים והתשעים, כמה מוסיקאים נצפו במקום, אותם שנטלו חלק בגרסאות המחווה…

המופע שהתקיים בדיוק 25 שנים לאחר השקת אלבומם השני Darklands, בו השתמשו במכונה במקום זוג ידיים בריאות של מתופף, היווה את תמצית המסר של הלהקה במשך 75 דקות רצופות, העתירו חברי ההרכב גשם של צלילים שהורכב מקטעי מוסיקה שיצרו לאורך תקופת פעילותה של הלהקה, המופע הקרין סוג של אנטיפתיות לקהל, לא ברכות, לא מילים חמות, קרירות טיפוסית של תושבי האיים הבריטיים, נסיון להביא את האווירה הקודרת של ערפל הצליח במאוד בתצורת תאורת במה שהשאירה את דמויות הנגנים בחשכת הערפילים.

נינט וישו, מריה בערפל...צילום: יובל אראל
נינט וישו, מריה בערפל…צילום: יובל אראל

קרן האור היחידה, לפחות מבחינתי הבליחה בחלקו הלפני אחרון של המופע כאשר בחורה אחת, שעוד בטרם החלה ההופעה ביקשה שישמרו לה חולצה בדוכן המרצ'נדייז שהוצב בכניסה למועדון, עלתה לבמה, אותה במה ששבוע לפני כן היא הופיעה עליה במופע האחרון במסגרת סבב אלבומה – Sympathetic Nervous System, כן, אני מתכוון לנינט, שכמה שעות מוקדם יותר התבשרתי כי אלבומה הבא יתמקד בשפה העברית, הגיעה על מנת לתת את הפרק הישראלי בסאגה הקודרת והצורחת של ישוע ומריה, כעת כותרת הפוסט הזה כבר לא נשמעת כפתיחה של בדיחה, נינט משתתפת השירה ואף קולות רקע בשלושה שירים כאשר באחד מהם היא המובילה – Nine Million Days Of Rain הלקוח מתוך האלבום Darklands, ניתן לאמר שזה הקטע הסימבולי של כאילו חגיגת חצי יובל לאלבום.

הדרן, הנה האור. צילום: יובל אראל
הדרן, הנה האור. צילום: יובל אראל

את ההדרן מסיימים ישוע ומריה בשלושה שירים מתוך אלבומם הראשון Psychocandy, שרשרת לא ראיתי הלילה…

סט ליסט:

Snakedriver, Head On, Far Gone and Out, Between Planets, Blues from a Gun, Teenage Lust, Sidewalking, Cracking Up, All Thing Must Pass, Some Candy Talking, Happy When it Rains,.Nine Million Days Of Rain  Half Way to Crazy, Just Like Honey, Reverence.

הדרן:

Hardest Walk, Taste of Cindy, Never Understand.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151188982939654.472579.721654653&type=1

וידיאו – ישו, מריה ונינט. צילום: יובל אראל

וידיאו – ישו, מריה ונינט. צילום: LwhatSyeaK

פלייליסט וידיאו שתיעד – tuberevenge's

פלייליסט וידיאו שתיעדו –   Ilans68 + Metal Cutting Edge + menmenashe

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: