לקראת סוף השנה העברית, ובזמן שכולם עסוקים בדירוג והכנת מצעדים שנתיים וסיכומי שנה, מתכבד הבלוג של יובל אראל לארח מאמר אורח של סער גמזו, העורך הראשי בקולה קמפוס 106FM. רספקט.
הקלות שבה מוזיקאים יכולים ליצור ולהפיץ מוזיקה בעשור האחרון הובילה להיווצרות מעמד חדש באינדי הישראלי. לא באמת אלטרנטיבי אבל גם לא ממש מוטמע במיינסטרים. האם מעמד הביניים הזה יצליח לשרוד?
מאת: סער גמזו. צילום: יובל אראל.
המושג "אינדי" נולד בשנות ה-50 בארצות הברית, כדי לתת הגדרה לאמנים קטנים שלא הוחתמו בחברות התקליטים הגדולות והכל יכולות של אותה התקופה. המאפיין הרעיוני הבולט של האינדי היה שההבעה העצמית והאמירה האישית, חשובות יותר מההצלחה המסחרית. המאפיין הזה הוא אחד היחידים שנותרו ללא שינוי בתוך הרעיון החמקמק הזה. כל השאר היה נתון לכוחות שוק ולכוחות חברתיים אחרים שעיצבו, ועדיין מעצבים אותו מחדש. לכן קשה מאד להגדיר את האינדי כז'אנר, קשה לקבוע היכן בדיוק עובר הקו שמפריד אמני אינדי מאמנים אחרים, וקשה לקבוע לו מאפיינים אסתטיים אחידים. האינדי עובר שינויים בלתי פוסקים, שאינם מובילים למקום קבוע מראש. אחד המעניינים שבשינויים האלו, יכול להיקרא "חלוקה למעמדות", וככה הוא התרחש בישראל.
לפני שנים ספורות בלבד, עדיין שלטה באינדי רוח ה- DIY) Do It Yourself) שהביא איתו הפאנק בשנות ה-70. אמנים כיתתו רגליים וידיים כדי להגיע אל הקהל שלהם, היכולות שלהם לפרוץ היו מוגבלות ותחומות בתוך המעגלים החברתיים שלהם. אם לא עמדה מאחוריך חברת תקליטים גדולה, לא הייתה לך זכות קיום כאמן. רק לשם ההשוואה – כש"האוזן השלישית" (הלייבל העצמאי הראשון בתל אביב) הוציאה לפוליאנה פרנק קסטה, זה נחשב היה להישג מדהים.
ואז הגיעה המהפכה הגדולה – מייספייס. הרשתות החברתיות והרשת פתחו בפני מוזיקאים בפרט ואמנים בכלל, אפשרויות אין סופיות. פתאום ניתן היה להגיע לקהל בקמבודיה ובאוקלהומה בקלות מדהימה. הרשת הפכה לאחד הכלים המשמעותיים ביותר בעיקר כי העלות של ההפצה ירדה לאפס. אבל אליה וקוץ בה – השיטפון הגדול הזה באמנים שמציעים את מרכולתם להאזנה, יצא עודפות אדירה. מישהו צריך היה לעשות סדר.
העודפות הזו יצרה שוק עם פוטנציאל כלכלי. מועדוני הופעות קטנים החלו לצוץ בת"א (לבונטין 7, אוזןבר, צוזאמן), לייבלים קטנים החלו לפעול (אנובה, פיתקית, אודיו מונטאז'), תחנות רדיו אינטרנטי הוקמו (“קול הקמפוס", “הקצה", “תדר", “מאד מן אפאם"), פסטיבלים של מוזיקה עצמאית הפכו למסורת (פולק'לה בעבר, אינדינגב ויערות מנשה כיום) ומשרדי יח"צ ייעודיים נפתחו – השוק צמח בקצב מסחרר. אבל העודפות עדיין הייתה גדולה מכדי להכיל את כולם. התחרות על זמן השידור בתחנות הרדיו הללו ועל מקום בבימות הפסטיבלים, העלתה מחדש את כוחו של הכסף. בשלב הזה עמוד מתוחזק היטב במייספייס כבר לא ממש עזר.
האינטרנט, שהביא את הפתרון האולטימטיבי עבור אמנים קטנים, העלים במקביל את היתרון היחסי של כל אחד מהם, והעמיד אותם בנקודת פתיחה זהה כמעט.
עכשיו, בגלל השפע והעודפות, הפנייה חייבת להיות ממוקדת ויעילה. הרבה מהמוזיקאים העצמאים לא בקיאים בפרטי הפניות הללו, או שאינם מעוניינים לעסוק בזה, ומוכנים לשלם עבור גוף מקצועי שיעשה זאת עבורם. משרדי היח"צ הופכים לשחקן משמעותי בשוק האינדי. גם המנהלים האישיים. חלק מהאמנים מתעקשים להמשיך ולעשות זאת בעצמם (וגם להם מוצעים שירותי קואוצ'ינג שונים למוזיקאים ולאמנים עצמאיים, שיעזרו להם למנף את עצמם טוב יותר), אך די ברור שרובם נשארים אלמונים באופן יחסי. סצנת האינדי, שמבחוץ נראית אחידה, עוברת ריבוד מחדש.
המעמד הגבוה של האינדי מופיע במועדונים גדולים, מושמע בתחנות רדיו גדולות וזוכה לפרגון בתקשורת. בחלק מהמקרים זה מגיע עם עידון מסוים של האמירה האמנותית, או הנגשה של המוזיקה והתכנים לקהלים גדולים יותר. ההתנהלות המנהלתית של אמני "המעמד הגבוה" זהה לחלוטין להתנהלות של אמני מיינסטרים גדולים. מערך ניהול ויח"צ, סטייליסט ומסמך מסרים לתקשורת, קמפיין מסודר ואפילו הופעות בטלוויזיה. למעמד הזה יש את הסיכוי הגבוה ביותר ל"מוביליות חברתית" ומעבר אל המיינסטרים. תמצאו בו שמות כמו אסף אבידן, גבע אלון ובלקן ביט בוקס. המעמד הנמוך לעומתו, מופיע במועדונים קטנים ומוכר לקהלים קטנים מאד. שמות כמו אשכרה מתים, המנגנון ובוא לבר הם סודה של קבוצה קטנה מאד של אנשים. הם שואבים את הכוח שלהם מהיותם "לוזרים". ברוב המקרים מדובר בהרכבים ואמנים שלא שואפים למעמד גבוה יותר, אלא מעדיפות לייצר אלטרנטיבה אמיתית ותרבות נגד.
בין הקצוות האלה מתקיים, כמו בכל חברה, מעמד ביניים גדול ומשמעותי שמהווה את רוב הסצנה. קשה למצוא לו קו מאפיין ברור, אבל אפשר לחבר אותו לאמירה הקלישאתית של "רגע לפני פריצה", גם אם הרגע הזה לא יגיע לעולם. המעמד הזה מהווה את המסה הקריטית של אמני האינדי בישראל. את הופעות ההשקה שלהם הם אולי יעטרו בכוכבים גדולים ויערכו ב”בארבי”, אך בהמשך הסיבוב יחזרו לאוזןבר ולאברקסס. הם נעים בין הצלחה זמנית לבין חזרה לאלמוניות היחסית. המעמד הזה רחב, מגוון ונגיש מספיק כדי להוות שער כניסה לעולם האינדי הישראלי. יש בו הרכבים מעולים כמו אלקטרה ונערות ריינס, אמנים מוכשרים כמו רותם אור ורם אוריון, וגם שמות מוכרים כמו דניאלה ספקטור וגלעד כהנא. חלקם מיוחצנים ומנוהלים היטב, אבל זו לא ערובה להצלחה גדולה. הם אלה שעובדים הכי קשה כדי להביא קהל להופעות, למכור אלבומים ומרצ'נדייז, לזכות בהשמעות ובחשיפה וכמובן – להגיע לכמה שיותר אוזניים. בעוד שהמעמד העליון מחובק על ידי המיינסטרים והמעמד התחתון לא מתרגש מכישלון, מעמד הביניים מהווה את החלק הארי של הסצנה. הוא זה שמייצר ויוצר, אבל לא בטוח שיצליח לשרוד. נשמע לכם מוכר?
המאמר התפרסם לראשונה באתר קול הקמפוס וכן בעכבר העיר.
כי בסופו של דבר הכל אינדי שמינדי…
