דיווח מהשטח

המופע השנתי – Mad Bliss

אחרי שנה שנעלמה מהשטח חוזרת להקת Mad Bliss לשתי הופעות צמודות בתל אביב, רשמים, תמונות, וצלילים, מדווח – יובל אראל.

תומר רייויט, Mad Bliss, אוזן בר. צילום: יובל אראל
תומר רייויט, Mad Bliss, אוזן בר. צילום: יובל אראל

הסיפור מתחיל רחוק רחוק בשנת 1994, כאשר לראשונה הקימו תומר רייויט ואיציק בראל הרכב בשם Bliss שהתעסק בגרסאות קווארים לצד חומרים מקוריים, צלילים בהשפעת גראנג' ופאנק רוק רעשני, הם היו ממש מופרעים ואף קיבלו "צו הרחקה" ממועדון רוקסן בשל המהומות שיצרו, כרגיל, הצבא הקפיא את המצב, בראל עבר לאמריקה והלהקה נעלמה לתקופה ארוכה.

כמה שנים מאוחר יותר, החליטו להקים את ההרכב מחדש, שינו את שם ההרכב ל – Mad Bliss ועצבו אט אט את סגנונם המשתנה ששילב רוק מתקדם לצד גראנג', פוסט פאנק לצד פיוז'ן. בשנת 2002 הם השיקו את אלבומם הראשון, גרסת אי.פי. שזכה לפרגון מצד מבקרים.

פרסומת

בשנת 2003 ניסו חברי ההרכב את מזלם בשוק האמריקאי אך לא נחלו הצלחה מסחרית, הם חזרו ארצה לדיי ג'ובס לצד עבודה על חומרים חדשים ובשנת 2007 השיקו את אלבומם השני (והאחרון בינתיים) שהופק בשיתוף אשתו של תומר ובהשתתפות הצ'לנית קרני פוסטל. כיום מונה הלהקה את תומר רייויט בשירה, איציק בראל בגיטרה חשמלית, אסף גבאי בגיטרת באס ורועי שבו על התופים.

את Mad Bliss ראיתי לראשונה מעל במה במהלך פסטיבל MAD שערך עיתון גלובס בשבוע האחרון, הם הופיעו בלבונטין 7 ואני הספקתי בין קפיצה למועדון זה ולמועדון אחר גם לתפוס כמה רגעים איתם, זה הספיק לי כדי להתכוונן על ההופעה במוצאי שבת באוזן בר.

הפדלים, סוד קסמה של Mad Bliss. צילום: יובל אראל
הפדלים, סוד קסמה של Mad Bliss. צילום: יובל אראל

הדבר הראשון שתופס את העין אחרי האוזן הנו שורת הפדלים הארוכה שמשמשת את תומר כמנגנון אפקטים משוכלל למיקרופון, מעבר לריפים הארוכים והנעימים שיוצר איציק בראל בגיטרה החשמלית הליבה של שירי ההרכב הם הצלילים הארוכים, המגוונים ומהיוחדים שמצליח תומר ליצוק במיקרופון עם אסופת האפקטים האלקטרונים, התחושה של מרחבים אינסופיים בשירים היא המאפיין והמוטיב המרכזי בסגנונה של הלהקה, לא בכדי מהווה תומר את מוקד המשיכה הויזאולי במהלך ההופעה, הוא רוכן עם המיקרופון קדימה כמנסה לדחוף את הצלילים לעבר בטנם של הצופים, מעת לעת הוא מתיישב או משתרע על הרצפה ומשחק בכפתורי הפדלים, מותח את צלילי הקול עוד ועוד, מנסה להגבירם אל מול הרמקולים ולהפיק מהמכשור החשמלי את המיטב לטובת השירה.

פרסומת
Mad Bliss, אוזן בר. צילום: יובל אראל
Mad Bliss, אוזן בר. צילום: יובל אראל

הקהל שנכח במועדון, לא הרבה, ספרתי כחמישים איש, היה קהל מכור, שהגיע במיוחד להופעה לאחר תקופה ארוכה מאוד, שנה, שבמהלכה ההרכב לא הופיע כלל, הם הכירו את כל השירים, כאשר סובבתי את ראשי לאחור הבחנתי בהם מתנועעים לצלילי הנגינה המהפנטת, נדים בראשם קדימה ואחורה משל היו בטקס מאגי מסתורי, תומר מנסה להתחבר לקהל, מספר פעמים ירד מהבמה ונבלע בתוך הקהל שפינה לו מקום ברחבת המועדון.

התוכנית הייתה לבצע 13 שירים משני האלבומים של הלהקה אולם, יתכן ובגלל אירועי הערב הנוראים שהתרחשו במהלך הפגנת המחאה החברתית, נטלו את העוקץ מתחושות המוסיקאים, הם החליטו לקצץ קצת בשירים וישר ניגשו לשיר האחרון.

לאחר המופע שאלתי את תומר למה לקח להם שנה תמימה עד שהופיעו שוב, לדבריו כמה אירועים אישיים שארעו לחברי הרכב, איש איש וענייניו, מנעו באופן אובייקטיבי מלחזור ולהתאחד למופעים נוספים, אין ספק שההרכב הזה חייב לעלות על מסלול החזרות, הנגינה וההופעות מחדש וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151018131894654.446581.721654653&type=3&l=f09630e83d

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: