"אין דבר שלם יותר מלב שבור" – רבי מנדל מקוצק – כך פותחת התכנייה למופע "שלם – הרמוניה לכלים שבורים" במסגרת אירועי פסטיבל מקודשת ואין דרך טובה יותר לתאר את הערב יוצא הדופן שהתמזל מזלנו להיות נוכחים בו. המופע, שכותרתו נושאת בחובה אוקסימורונים וכפלי משמעות, מבטיחה אירוע בלתי נשכח תחת כיפת השמיים, על בימת 360 מעלות, ומקיימת.
לבמה המרובעת שבפארק מיטשל בחוצות היוצר, מתחיל לזרום נחל של נגנים. שיירה שאינה נגמרת יוצאת מן היציעים ומקיפה את הבמה. כל נגן מחזיק כלי שבור אחר. זה התחיל בחלום להפיק הרמוניה מתוך השבר. נאספו עשרות כלי נגינה שבורים, גויסו מלחינים ואוחדו נגנים. "כלי שבור הוא כלי שנשבר, אך תוקן ויש עליו צלקות. הוא אומר למרות שנשברתי אני עדיין ממשיך לנגן" כך נאמר בהקלטה של הנגנים והמלחינים שהקדימה את המופע. "אם זה שבור אך עדיין עובד, זה לא באמת שבור", "גם אני קצת שבור" נאמר עוד בהמשך.
כל המופע מורכב מבני המקום. הכלים הגמורים נאספו ממחסנים עירוניים ובתים פרטיי בעיר. התזמורת מורכבת מנגנים ממזרח ומערב העיר. המלחינים, שלושתם ילידי המקום ואפילו שם המופע "שלם" נלקח מקרבי ירושלים.
קצת סטטיסטיקה – תזמורת שלם בנויה מ-108 חברים, 63 נגנים, 45 נגניות, 119 כלי נגינה שבורים ושלמים, 16 שכונות בירושלים, 6 תזמורות והרכבים ועל כל אלה, מנצח המאסטרו תום כהן. המופע בנוי משלושה פרקים, כל פרק נכתב על ידי מלחין אחר.
פרק ראשון – מכאן מאת ניזאר אלכאטר
אלכאטר פסנתרן עטור תארים וניסיון. הפרק מהווה כפרולוג, או הכרות עם הנפשות הפועלות. בפרק זה הזרקור מאיר כל פעם על פרט אחר מתוך השלם. כל פעם נגן וכלי אחר מקבל את הפוקוס עם סולו במקצבים שונים ומשתנים. הסולן זוכה גם לתיאור קצר, במשפט או שניים על גבי המסכים עליהם מוקרן המופע. כמו לדוגמא חיה וגולי, נגניות החליל, שכשהיו ילדות חיפשו מקום לנגן בו. הן הזיזו את ארון הבגדים ומאחוריו היה מסתור הנגינה שלהן. אליאס, בתור ילד, כל כך אהב מוזיקה עד שלימד עצמו לנגן על עוד. פאדל, נגן הכינור, הוזמן לנגן מספר פעמים עם המקהלה המיתולוגית של קהיר. הוא נוסע 3 שעות כדי להגיע לשם מביתו במאג'דל כרום. עלי, לפני שנה הגשים את החלום לנגן על סקסופון. החלום הבא הוא לנגן במחסום שבדרכו מהבית לתזמורת. מאז שאסרו עליה לתופף בבית הספר, שלי מתופפת על כל דבר שאפשר או אי אפשר לתופף עליו. הערב שלי תופפה על גיטרה שבורה. הפרק הראשון מסתיים בצליל עקום, כאילו כדי להזכיר לנו שמדובר בכלים שבורים.
פרק שני – שבור מאת מאיה דוניץ
דוניץ אמנית סאונד שעבודותיה מוזמנות ע"י מוסדות מוזיקה בינלאומיים. היא ניסתה לקחת את הקולות השבורים ולהניח אותם במקום בו השבור הוא השלם, במקום בו השלמות היא באי השלמות וכך, יצרה ג'ונגל שלם וחי. הפרק נפתח ביללת זאב מגרונו של המאסטרו. לאחר מכן, כלי הנגינה הפכו ליער רווי קולות וצלילים, כל כך מדויקים, עד שלקח לי רגע להבין שלא מדובר בסימפולים של בעלי חיים, אלא הכלים השונים על הבמה יוצרים בזמן אמת את תיבת הנח הזו. וכך, מגיע עדר פילים מלוע החצוצרות, רעשנים ומשרוקיות יוצרים רחשי נחשים וחרקים, החלילים מצייצים כציפורים, להקת שחפים מאת הסקסופונים וכלי הנשיפה, התופים דוהרים כסוסים וכל החיות סוערות יחד עם הרוח המשתוללת מתוך כלי נשיפה ריקים מקול. כשרוגעת הסערה, קולות הנגנים מצטרפים ככלי נגינה נוסף ומזמינים את דודו טסה לבמה.
פרק שלישי – מסע מאת דודו טסה
את דודו טסה אין צרך להציג. הזמר והמלחין עטור השבחים והפרסים מתרגם את השבר למסע של מקטעים מעולמות מוזיקליים שונים ומפגשם לכדי יצירה אחת. הוא מתמקם בקרן הבמה, בקרן השנייה עמדת DJ וכך, מפגיש בין המזרח למערב, בדרכו הייחודית כל כך. החליל נכנס ומדמה קול אישה פתייני ויחד עם הגיטרה החשמלית של טסה, שלא נשמעת שבורה כלל, מול הביט המדויק, כל הצלילים והשברים נשמעים שלמים כל כך.
לסיום הטרילוגיה, המאסטרו מעלה למרכז הבמה ילד צעיר עם מצילות ענקיות, שייתן את הצליל האחרון בסאגה המופלאה הזו, שמזכירה לנו, שכולנו קצת שבורים ומכאן שלמותנו.
קטעי וידאו מהקונצרט
