מועדון הקצב של אביהו פנחסוב חוגג את השקת האלבום החדש "ימים יפים" בהאנגר 11 בנמל ת"א, רביעי, 26.7.2017. מבקר הבית אדר אבישר הגיע כדי להתרגש עבור הקוראים. צילום: לאה אבישר.
הקדמת הבלוג: באופן אישי יש לי "מנוי הנוסע המתמיד" עם החפלות של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" החל משנת 2013 כאשר הם הגיחו לסצנה התל אביבית בחפלת בוזוקי בלקנית ויוונית סוחפת קהלים, שרפו את העיר, ועד השקת אלבום הבכורה שלהם בקיץ 2015 במועדון זאפה התל אביבי. מאז העברתי את המושכות למבקר הבית, שהוא גם חברו הטוב של נגן הבוזוקי בהרכב, בבחינת חיבור קצוות, העניין עובד טוב, וזה ממשיך, רשות הדיבור לאדר אבישר שהפעם קצת התעצבן…
פרולוג:
"מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" נהפך למושג של "בן בית" אצלנו, בעיקר בגלל שחיים רומנו, נגן הבוזוקי של ההרכב, נמצא הרבה בביתי לצורך ההקלטות והמיקסוס של ההרכב המשותף שלנו (עם הפסנתרן ירון גרשובסקי, והזמרת Sarah jane Rameau.
רומנו, מצא "במועדון" מקום להביא לביטוי את החלקים האוריינטליים וה"יווניים" שבהם הוא כל כך מצטיין באופן ייחודי, בנוסף להיות "אליל גיטרת רוקנ'רול" מקומי.רומנו, הוא נכס בתחום הבוזוקי והבגלמה, לא פחות מגיטרות הפנדר והגיבסון, ויכולותיו הפנומנאליות בתחום הזה (ואני מודה שאני לא אובייקטיבי) הן תוספת משמעותית ומכובדת ל"מועדון הקצב".
לאור דברים אלה, שמחתי מאד לבקר ולסקר את מופע השקת האלבום השלישי של "מועדון הקצב" שנערך באולם מלא מפה לפה בהאנגר 11 בנמל תל אביב.
הביקורת:
כשבאים לבקר את מועדון הקצב" צריך לבוא מנקודת מבט מעט שונה מסיקור של הופעה של הרכב מוסיקלי אחר. המבט הוא יותר בתחום הסוציולוגי – השמח, ה"להרים את הקהל" ופחות בפן המוסיקלי נטו.
פנחסוב (אביהו לוונדר) וחבריו, אבל בעיקר פנחסוב (ששאל את שם המשפחה מהמפיק שלו מארק פנחסוב) בא כדי "להרים", לתת שאו, "לעשות שמח", וזה כלל לא משנה אם חברי הלהקה נשמעים לפעמים לא מסונכרנים או שכמויות ה"אקו" והריוורב מזכירות יותר מערכת סאונד בעצרת המונים באסיפת בחירות. פנחסוב שם כדי לשמח ואת זה הוא עושה במלוא הקיטור וביכולת מדהימה להפוך אפילו את האנגר 11 לאולם שמחות המארח חתונה.
פנחסוב מפלרטט עם הקהל, הוא לא מפחד לעלוב בו "קנית כרטיס בכמה שקלים זה לא הופך אותי לרכוש שלך" או: "אם אתן מעריצות של המתופף לכו להופעות שלו". ואף ביטויים אחרים שלא סבלו מעודף טאקט, בלשון המעטה. הוא רודה במוסיקאים של ההרכב, מפסיק שירים באמצע ומשום מה לא נותן לאיש מהם קרדיט (להוציא את חיים רומנו, אולי בגלל העובדה שרומנו הוא מותג בקרב הקהל לא פחות מפנחסוב עצמו).
אבל הקהל של פנחסוב אוהב ומעריץ את המאניירות האלה, מכיר כל מילה בשירים שלו, גם כאלה שמעולם לא הושמעו ברדיו, ואפילו סולח לו על האדפטציה המאד מסורבלת ל"הציתי בי אש" של הדלתות.
ושוב, גם כמבקר צריך לבחון את הדברים לא מהמבט של הביצועים המוסיקליים ויכולות השירה ה"מאד מסויימות" של פנחסוב עצמו, אלא ברמה של "תופעה" ובכך אין שני לו.
פנחסוב הוא מופע של איש אחד… הוא לא סופר אף אחד, אפילו לא את נגניו או אורחיו.
אפילו את צמד הפעלולנים שהגיעו לשחרר אותו מהריתמות שהחזיקו אותו בגובה 5 מטר מעל האדמה בפתח המופע הוא הדף בבוטות….
פנחסוב הבין היטב מה הקהל רוצה. ואת החאפלה הזו שהתחילה בזריקת נצנצים על הקהל כשהוא תלוי באוויר מנסה להסתובב לכוון הקהל ורק הודות לאחד מחברי הלהקה שהצליח לאחוז בקושי בנעלו של פנחסוב ולסובב אותו לכוון הקהל על מנת שהנצנצים לא יבוזבזו חלילה על חברי הלהקה.
עד עכשיו אני לא בטוח האם מדובר באישיות האמיתית של פנחסוב או במעין דמות, כדוגמת "אבי הזמר" הטלוויזיונית.
אך על דבר אחד אין מחלוקת – פנחסוב הוא הכוכב, הוא הלהקה, הוא הדמות שאליה חייב הקהל לשאת עיניים ושאותה חייבים להעריץ, להעריך ולהוקיר. וכאמור פנחסוב, שלא שם מחסום לפיו היפנט את הקהל שמשום מה גם סלח לו על העלבונות המיותרים.
זה המקום לציין, במקור נעשו עיבודים מעניינים, והשילובים של הבוזוקי של רומנו האגדי עם שאר החברים הצעירים מרתק.
ומאחר שלוונדר לא טרח להזכיר את חברי הלהקה אני אתקן את העוול : יאיר צברי (הנפלא) שר ומנגן על כלי הקשה, ניר טייב על כלי הקשה נוספים, טל כוכבי מתופף, יפתח שחף על הגיטרה, איזי בן־טוב בקלידים, ניצן אייזנברג על הבאס.
וכאן נשאלת השאלה מדוע להרוס עם "קטעי קישור" לא קשורים . למה לא פשוט לתת למוסיקה לדבר ? וכעובדה, באותם רגעים בהם פנחסוב הניח קצת את המיקרופון והאגו –טריפ לטובת המוסיקה , האווירה הייתה בהחלט מחשמלת והצדיקה את ההשקעה של התאורה והתפאורה הייחודיים.
דווקא אורחיו של פנחסוב התעלו לרמות מדהימות, למרות שגם אותם הוא העביר סדרת חינוך. קרולינה פשוט התמזגה לאווירת החפלה והביאה פיוז'ן אדיר של נשמה עם האווירה הים תיכונית…
קרולינה היא מבצעת מהרמה הגבוהה ביותר והיכולת שלה, למרות האנגלוסקסיות המופגנת שלה להשתלב ב"מועדון הקצב" מעורר השראה (חרף הסיפורים של פנחסוב על קרולינה שנכנסת לברכה של מלון דן בבגד ים סגול)…
פנחסוב גם עשה נכון שהביא את ישראל ברייט מ"השמחות", ובכך סגר מעגל עם אחד ממציאי הז'אנר של החפלה (אם כי אין ספק שפנחסוב הצליח לשכלל את המוצר הרבה מעבר מה שעשה ברייט או החברים של רביבו). ברייט הראה כיצד הלהיט הנצחי שלו "יהודה יהודה" משפיע באופן קסום על הקהל וגם החיבור שלו עם חברי הלהקה היה מדהים והווה את אחד מרגעי השיא של הערב.
אפילוג:
אני בהחלט מעריך את היכולת המוכחת של פנחסוב ל"ספק את הסחורה" לאלפי אנשים. הייתי בעבר (בגלל רומנו) במספר הופעות שלו, כולל על הגג בשוק הפשפשים ביפו, הופעה שהזרימה למקום אלפי צופים שבאו להנות מיום שישי אביבי במיוחד.
וגם בהאנגר 11 איש לא עמד לרגע בשקט (ואם היה משהו כזה פנחסוב דאג כבר להעיר לו על כך או לפקפק לגבי מוצאו העדתי), וכאמור מרבית הקהל ידע בעל פה את כל מילות השירים וקיבל תמורה מלאה לכספו ויצא בסופו של דבר יותר ממרוצה.
הייתי אגב, מציע ללוונדר-פנחסוב, לעשות קצת חושבים עם עצמו, לא כלפי הקהל, אלא כלפי המוסיקאים שאיתו… ליאיר צברי יש סטאר קוואלטי ולא ירחק היום שיעמוד על רגליו ויחליט לפרוש כנפיים למקומות מבטיחים. ואהבתי מאד את עבודת הגיטרה של שחף הצעיר, למרות העובדה שלנגן באותו הרכב עם חיים רומנו זו משימה לא קלה. אני לא גורם מחנך, אך אני בטוח שפנחסוב יכול להגיע לאותם הישגים ואף למעלה מזה עם קצת יותר דרך ארץ וכבוד אנושי לנגניו, לצוות שאיתו.
אף בסופו של דבר, זה ממש לא משנה מה שאני אכתוב או לא אכתוב כאן – לאביהו פנחסוב יש כאריזמה ענקית שמצליחה למגנט רבבות. כמה מחברי הטובים התקשרו כדי לצרוח עלי מדוע לא אמרתי להם שאני הולך להופעה ועוד יותר מחבריה של לאה, אשתי, הביעו קינאה בלתי מוסתרת על כך שהיינו בהופעה… אז כנראה שפנחסוב מצא את המתכון המנצח, שירים שמקפיצים, מילים פשוטות, פרחים ונצנצים הרבה פנחסוב ורומנו אחד.
וידאו – אינסטוש
https://www.instagram.com/p/BXBpe8ZA9N7/?taken-at=213253076
https://www.instagram.com/p/BXDawzSgb91/?taken-at=213253076
https://www.instagram.com/p/BXBxhcpgeMp/?taken-at=213253076
https://www.instagram.com/p/BXBktUuALYr/?taken-at=213253076
