בכי ונהי

ערב שירה מזרחית בועטת, ערס פואטיקה #13 בהפקת עדי קיסר, פסאז', אלנבי 94, נכח, האזין, הרהר, תיעד ומדווח – יובל אראל.

תקיפה – אמש, בפסאז', הייתי אחת הכבשים הלבנות בין עשרות העזים השחורות, החינניות, היפות, המורדות, הבועטות, הנרגנות, המתריסות, הזועקות, הדוחפות אצבע לעין הנינוחה, השבעה, העצומה למחצה.

קצת נחפר לי המוח הלבן מכל הנרגנות השחורה, וואלק, די, מה העניין? רק בתקלוט אתם\ן מחייכים\ות? רק שזוהר והמאוולים, או אלה ג. והענטוזים שרירי פניכם מתמתחים לאחור בחיוך וצחקוק, החיים יפים רבאק!

ואני מוסיף ואומר, כך פעם אמרו לי באיזה ארגון שלטוני – בלי בכי ונהי! כן, אני חושב שזה פשוט כבר מוגזם, אי אפשר להתנהל כל הזמן בתחושת קיפוח נרגנת, או שאולי לא הבנתי נכון, כי בפעם הקודמת שהגעתי ליטול חלק כצופה בערס פואטיקה זה היה במסגרת חגיגה, יומולדת כלשהו לבלוג קפה גיברלטר, אולי השמחה והעליצות, התיקלוטים המתחלפים והחפלאות הסוו וטשטשו עבורי את הנרגנות וההתרסה, "אז מה אם אני מזרחי\ת", לא חסר מקופחים, ובכלל עדיף להשקיע בחיוך ושמחה, מחקרים טוענים שזה מאריך את תוחלת החיים.

ולא, לא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את המזרחיות, יש בה את השונה עבורי, מי שגדל על רגל קרושה, כבד קצוץ וגפילטע פיש, אוהב את התבלין החריף והעושר הקולינארי של שלל העדות ההן, מהמגרב ועד הסהר הפורה, אוהב את הספרות ההיא, ממצרים ועד לבנון (מתורגמת כמובן), ולא החמיץ בנעוריו את הסרט הערבי של יום שישי, אפילו מחזיק עותקי ויניל של זוהר ארגוב וצלילי הכרם והדקלונים ומתעורר שנים רבות כל בוקר לצד תמניה מרוקאית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אבל רבאק! אמש זה היה בהגזמה! אחד אחד עולים ועולות המשוררים והמשוררות, אני לא זוכר את הסדר אבל הם\ן – שקד כהן משחקי, יעקב ביטון, לורן מילק, אורי זר אביב, עדי קיסר, עמיחי חסון, אלה גרינבאום, ישראל דדון, איל שגיא ביזאוי, תהילה חכימי, ומתלוננים, ונרגנים, ומצביעים באצבע, ובוכים במין גאווה מוזרה, יהירה ממקום שמעמיס יותר מידי. ולא, לא התלוננתי על השפה, על התחביר, על העברית הנכונה, הרהוטה, הלשון הכל כך רחוקה מפרץ, פרץ ופרץ (טוב למעט משחק מילים מכוון המהפך זכר ונקבה לשוניים).

בסך הכל הרעיון נכון וטוב, עדי קיסר, את עושה עבודה מצוינת, פרויקט מעולה, פתוח לכלל, תרבות לעם, כבוד ענק, אבל אני מתבאס קצת כשכולם בוכים ונרגנים, אין לכם שמחה, מזרחיים? אתם משאירים אותה רק לקבלני עבודות העפר עם רכבי השטח הגדולים שלהם… כי אני מכיר מזרחיות אחרת, שמחה, צוהלת, עולצת.

תאכלעס (זה באידיש) היה סבבה אמש, ומעבר לכל המשוררים והמשוררות, אהבתי את הריקוד של אלה ג. אהבתי את המופע הקצר והמתומצת של אלברט סופר, מהכנופיה הדרומית, הוא והגיטרה האקוסטית, עם אוצרות מילים המתנקזות היישר לתאי המוח האפלים, מעורר אותם משנתם, במין חן שכזה, בלוז פולק עממי, פרובינציאלי קמעה.

וכן רספקט ענקי להגעתו של המשורר ארז ביטון שהקריא את השיר על זוהרה אלפסיה, כי כולם אומרים שהם\ן היו רקדניות, משוררות, מבשלות, חייטים וספרים בחצר המלך במרוקו, אבל לנו יש באמת רק את זוהרה א. בשיר הזה מתמצת ארז ביטון את הסיפור כולו, את הכעס, המחאה והאצבע המאשימה – על ימי גדולה שם מעבר לים או הגבולות שהפכו כאן לימי עצב, הזנחה וללא הבנה.

והבכי והנהי?  הכל מכתוב כאן – עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ (ירמיהו ט')

אז מתי הערב הבא יתקיים, והיכן?

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהאירוע

וידאו