סימני אבעבועות שחורות …

מופע לילי של הרכב הסופר גרופ Black Bruises בפאסאז', האנדרגראונד החדש של תל אביב, בלוז הוא הקוד. 21.10.2013. דיווח, תמונות ומנגינות בידי יובל אראל.

ערב אחרון לפני הבחירות, התושבים לא ממש מתרגשים, אלנבי מלא בחגיגות, כאן יושבים על אלכוהול בספריית התקליטים של אייל שני מול בית הכנסת, ממול חוגגים יומולדת, אני עושה את דרכי לפאסאז' באלנבי 94, כבר מרגיש תושב מקומי, המקום המיוחד והיוצא דופן הזה מתמחה במופעים אקלקטיים, רובם המכריע פתוחים לקהל ללא תשלום, הבירה סבירה, האווירה טובה, מה צריך יותר מזה?

הערב הגיע הערך המוסף, את הרכב האבעבועות השחורות  Black Bruises ראיתי לראשונה במסגרת פסטיבל שתמשרה האחרון, הם נתנו מופע קצר, מוגבל בלו"ז של ההפקה, הרכב אחר הרכב בסרט נע, הפעם זה יהיה מופע שלם, הם, המוזיקאים, מוכרים, ידועים, מצויינים, רביד כחלני, הסולן של ימן בלוז הוא בכלל איש העולם הרחב, כבר עמד או יותר נכון ריקד בצעד תימני אל מול אצטדיונים מפוצצים בעשרות אלפי צופים, במקסיקו, מזרח אסיה, העולם הגדול, עוזי "רמירז", לא פרייאר, כאן בסצנה השלוליתית הוא נחשב כאחד החזקים, גיבור גיטרה, בום פם, האחים רמירז, ליווי במופעיי פארק הירקון, חוצה ז'אנרים וגבולות, לצידם הרכב הקצב עם גלעד אברו איש הבסים והקונטרבסים מהטריו על שמו ואמיר ברסלר המתופף מההרכב BEMET, החיבור הזה נוצר למען הכיף, התענוג שבמוזיקה, לגעת בחומרים קלאסיים, נעימות ושירי בלוז משנות השלושים ועד שנות החמישים של המאה שעברה, מחוספס, טבעי, מלוכלך ושורשי כמו שבלוז שחור צריך להיות.

לקראת חצות אני מהרהר על האיוונטים שהייתי אמור לקפוץ אליהם במהלך הערב וחושב לעצמי, חבל שלא שיניתי את מסלול הנדידה הלילי, הבירות כבר משפיעות על עפעפי העיניים, אבל אז זה מגיע, עוזי כבר מתחמם בצד עם המיתרים, והנה רביד נכנס למקום, הבנתי זהו, אין דרך חזרה, זה עומד לצאת לדרך, דקות ספורות והקהל כבר מתכנס בחצי גורן מול הבמה\שטיח הקבוע, המופע מתחיל, עוזי יודע להעביר את צלילי אותם קלאסיקות בלוז כהוויתן, נקודה. רביד מביא את הצבע, הקולות, הצמות המתנופפות, השירה המחוספסת ללא גינונים, הבלוז מקבל הערב גוון שמח, גרובי, יצירות שנולדו כשהשחורים עדיין ישבו בחלקו האחורי של האוטובוס בדרום ארצות הברית מקבלות כעת פרשנות שונה, פרשנות של החיים עכשיו, אני שמעתי הערב בלוז שמח, ולא כי המילים שונות, ולא כי הצלילים נטו הצידה, לא, כי האנשים הלו יודעים לשמוח עם המוזיקה, להעניק לקהל חוויה של גרוב בלוזי, מושג והיפוכו, פארדוקס, אבל כשיצאתי מהפאסאז' לקראת אחת בלילה למדרכה המטונפת של אלנבי חשתי עייף אך מאושר…

בקטע של הצלילים העדפתי את הביצוע לשיר Hoochie Coochie Man, זה שנכתב בידי ווילי דיקסון בשנת 1954 ובוצע לראשונה בידי מודי ווטרס, אחריו שורה ארוכה של מבצעים, יוצרים ומוזיקאים ידועים לקחו על עצמם לבצע את השיר שהפך לאחת הקלאסיקות, מאלקסיס קורנר, מאנפרד מאן, צ'אק ברי, טים הרדין, בילי פרסטון, ג'ימי הנדריקס, באדי גיא, האחים אולמן, ביבי קינג, אטה ג'יימס, ג'ון לורד המנוח והזמרת דיון…

ובקטנה – אם אתם באמת בקטע של בלוז, האיוונט הבא יתרחש בתאריך 13 לנובמבר במועדון בארבי בתל אביב, כאשר בן פרסטייג' יעלה על הבמה במופע של תזמורת איש אחד, המנגן בו זמנית בגיטרות מסוגים שונים, בס ,תופים, מפוחית ושירה. בן פריסטייג' מנגן בלוז עם כל הגוף. עוזי רמירז יפתח את המופע (תמיד עוזי בכל מקום), הנה לינק לפרטים וכרטיסים.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו