השנה נשארתי בבית, והמדבר המשיך לנגן
השנה לא הגעתי לפסטיבל אינדינגב. אני מודה, מדובר בסוג של מחדל אישי ומערכתי. לאורך השנים ליווינו כאן את הפסטיבל באמצעות צוותים של כתבים, צלמים וצלמות. לא פעם ירדו דרומה כמה מאנשינו במקביל. הם נדדו בין הבמות, התפלשו באבק המדברי וחזרו עם מאות צילומים וחוויות מוזיקליות. השנה זה פשוט עבר לידינו. הסתפקנו בקדימונים התל אביביים, אולי עומס העבודה, אולי עייפות מצטברת. אולי אותו דכדוך לאומי שמרחף מעלינו לקראת מערכת הבחירות המתקרבת. אין לי הסבר משכנע.
כבר בתחילת הקיץ פרסמנו ידיעה על שובו של אינדינגב למצפה גבולות. סיפרנו על חגיגות עשרים השנים, על הבמות ועל רשימת האמנים. כמובן שהפנינו את הקוראים גם לרכישת כרטיסים מראש. אבל בניגוד לשנים קודמות, הפעם איש מאיתנו לא ארז תיק וירד דרומה. בדיעבד, כשצפיתי בתיעודים שהציפו את הרשתות, הרגשתי צביטה קטנה של החמצה. לא רק בגלל ההופעות שפספסנו, אלא בעיקר בגלל האנרגיה האנושית שהפסטיבל הזה מצליח לייצר.
פינה חמה למדבר
יש לי פינה חמה בלב לאינדינגב, גם אם אינני נמנה עם חובבי הלינה בשטח. בשנת 2016, כאשר הפסטיבל חגג עשור להיווסדו, פרסמנו כאן סיקור נרחב. הכתבה נשאה את הכותרת "אנשים במדבר" והביאה את חוויות אנשי הצוות. כבר אז כתבתי שאת הלינה על אדמת הלס מיציתי בשירות הצבאי. זה היה אי שם במאה הקודמת. אבל על האפשרות לסקר את המתרחש באמצעות אנשי הצוות לא ויתרתי. אדוה אראל חזרה אז עם שלל צילומים וסיפורים. היא נדדה בין הבמות בעקבות הצלילים, כמעט בלי להיצמד לתוכנית המקורית.
גם בהמשך המשכנו ללוות את הפסטיבל. בשנת 2022 ירד תומר גילת למצפה גבולות וחזר עם יומן מסע עשיר. הוא תיעד את המופעים, את האנשים ואת אותה אווירה מדברית מיוחדת. זאת בעצם תמצית הסיפור של אינדינגב. לא רק רשימת הופעות או הזדמנות לשמוע אמנים מוכרים. זהו מרחב של יצירה עצמאית, שבו מוזיקאים צעירים מקבלים במה וקהל. לעיתים דווקא הבמות הקטנות מייצרות את הרגעים המעניינים ביותר.
השנה ציין הפסטיבל עשרים שנים להיווסדו. במשך שלושה ימים התמלא מתחם מצפה גבולות במוזיקה ובקהל. כחמש במות וכ-120 מופעים יצרו סוף שבוע עמוס בחוויות. לצד שמות מוכרים הופיעו הרכבים צעירים ואמנים עצמאיים. הקהל נע בין סגנונות, מקצבים ועולמות מוזיקליים שונים. כל אלה התרחשו באזור שהמלחמה הותירה בו צלקות עמוקות. עצם החזרה למוזיקה ולחיים באזור הזה מעניקה לאירוע משמעות נוספת.
כמה דקות של אושר מתחת לצילייה
את רגעי הסיום ראיתי, כמו רבים אחרים, דרך הרשתות החברתיות. מאות רבות של צעירים וצעירות הצטופפו מתחת לצילייה הגדולה. הם קפצו, רקדו ושרו בקולי קולות לצלילי "שיר לשלום". המוזיקה בקעה ממערכת ההגברה והקהל הפך למקהלה ענקית. האנרגיה הייתה מדבקת גם דרך המסך. יכולתי כמעט להרגיש את החום, את האבק ואת האוויר המדברי. היה שם משהו משוחרר, כמעט תמים, בתוך המציאות הישראלית המסובכת שלנו.
לא מדובר בהמצאה חדשה או ביוזמה פוליטית שנולדה השנה. שירת "שיר לשלום" מזוהה עם מסורת הסיום של במת הראקט. השיר עצמו נולד בשנת 1969, כאשר יאיר רוזנבלום הלחין את מילותיו של יעקב רוטבליט. להקת הנח"ל ביצעה אותו עם הסולנית מירי אלוני. במשך השנים הפך השיר לאחד מסמלי הכמיהה הישראלית לשלום. הוא נצרב בזיכרון הלאומי גם בעקבות העצרת שבה נרצח יצחק רבין. מאז חלפו יותר מחמישים שנה, אבל המילים והמנגינה עדיין מצליחות להניע המונים.
אני מודה, שמחתי בשבילם. אפילו קינאתי מעט באנרגיות שלהם. ראיתי דור צעיר שחווה מלחמות, אזעקות, חרדות ואובדן. צעירים שגדלו לתוך מציאות שבה כמעט כל יום מביא עמו משבר חדש. למרות הכול הם עדיין מסוגלים להתמסר למוזיקה, לקפוץ באוויר ולשיר על תקווה. חשבתי לעצמי כמה טוב שיש עדיין רגעים כאלה. כמה חשוב לשמור על האפשרות לשמוח, לרקוד ולחלום על עתיד אחר.
ואז הגיע ערוץ 14.
כשמוזיקה הופכת לחומר גלם במכונת הפילוג
הבוקר נתקלתי בפרסום בעמוד הפייסבוק הרשמי של ערוץ 14. מישהו שם החליט לקחת תיעוד מחגיגת הסיום ולהלביש עליו סיפור פוליטי. לצד צילום מסך מהאירוע הופיע הטקסט הבא: "מאות מבלים רקדו לצלילי 'שיר לשלום' בפסטיבל שנערך בעוטף עזה, לא הרחק מחניון רעים שבו נרצחו מאות משתתפי מסיבת הנובה ב-7 באוקטובר".
עד כאן תיאור של עובדות בסיסיות. אבל ההמשך כבר מסגיר את הכיוון שאליו ביקשו להוביל את הקוראים. אנשי הערוץ מצאו לנכון להדגיש משתתף עטוף בכאפייה. הם ציינו חולצות המזוהות עם מפלגת הדמוקרטים ודגלים פוליטיים. לקינוח הוסיפו את דבריו של חבר הכנסת איימן עודה. הוא שיבח את המראות וקרא לסיום הכיבוש וההשמדה בעזה.
באתר הערוץ העניקו לאירוע כותרת מפורשת עוד יותר: "20 ק"מ מאתר הטבח בנובה: פסטיבל הניתוק של מבלים מהשמאל". קראתי את הדברים פעם נוספת, וכאן כבר עלה לי הסעיף. מה בדיוק ניסו לספר לנו? שמאות צעירים רקדו לצלילי שיר ישראלי ותיק? שמישהו בקהל לבש חולצה פוליטית? שאדם אחר עטף את כתפיו בכאפייה? ומה הקשר בין כל אלה לבין דבריו של חבר כנסת שלא היה חלק מהחגיגה?
ממתי חולצה של מפלגה מסוימת מגדירה את אופיו של פסטיבל שלם? ממתי נוכחותה של כאפייה הופכת אלפי חובבי מוזיקה לחשודים? ובעיקר, כיצד תגובה של איימן עודה הופכת את הריקודים להצהרה פוליטית משותפת? האם מישהו מהמשתתפים ביקש ממנו לפרש את האירוע בשמו? האם מארגני הפסטיבל אימצו את דבריו? לא הוצגה לכך שום ראיה. אבל כאשר מחברים פרטים נפרדים, אפשר ליצור אצל הקורא תמונה מסוימת מאוד.
פייק זה שיט גמור
וכאן בדיוק טמונה הבעיה. פייק לא תמיד מתחיל בשקר מוחלט. לפעמים משתמשים בצילום אמיתי ובפרטים שאכן התרחשו. בוחרים מתוכם את מה שמתאים לסיפור הרצוי, ומסדרים הכול במסגרת פרשנית אחת. כך נוצרת תמונה מטעה, גם בלי לזייף את הצילום עצמו. במקרה הזה בחר ערוץ 14 להבליט סממנים פוליטיים מתוך חגיגה מוזיקלית. אליהם צירף את דברי איימן עודה ואת הקרבה לאתר הטבח בנובה. התוצאה קיבלה כותרת על "פסטיבל הניתוק".
בעיניי, זאת מניפולציה תקשורתית מובהקת. בשפה פשוטה יותר, זהו פייק תודעתי. לא משום שכל פרט בהכרח שקרי, אלא בגלל הרושם המגמתי שיוצר החיבור ביניהם. אינדינגב אינו עצרת של מפלגת הדמוקרטים. הוא גם לא כנס של איימן עודה. זהו פסטיבל מוזיקה עצמאית, שמארח כבר שנים אמנים וקהל בעלי השקפות שונות. לעיתים נשמעים בו גם מסרים פוליטיים, כפי שקורה באירועי תרבות רבים. אבל אין בכך כדי להפוך את הפסטיבל כולו להפגנה מפלגתית.
הנובה אינה כלי במלחמת המחנות
החלק המקומם ביותר בפרסום הוא החיבור שבחרו לעשות עם הטבח בנובה. ערוץ 14 הדגיש את קרבתו הגיאוגרפית של אינדינגב לחניון רעים. שם רצחו מחבלי חמאס מאות ממשתתפי מסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023. הטבח ההוא נצרב בזיכרון הלאומי כפצע עמוק. משפחות שלמות ממשיכות לשאת את האובדן. החברה הישראלית כולה מתמודדת עם השלכות אותו יום נורא.
אבל מדוע להשתמש בזיכרון הזה כדי להציג שירה לשלום כניתוק מהמציאות? האם הקרבה לאתר הטבח מחייבת אותנו לחדול ממוזיקה? האם כל אירוע שמחה בדרום צריך לעורר חשד מוסרי? והרי גם במסיבת הנובה התאספו צעירים שביקשו לרקוד ולחגוג את החיים. הם הגיעו לשמוע מוזיקה, לפגוש חברים ולחוות רגעים של חופש. מחבלי חמאס רצחו אותם באכזריות דווקא בתוך המרחב הזה.
שלוש שנים לאחר מכן מגיעים צעירים אחרים אל הדרום. הם מקימים אוהלים, פוקדים הופעות וממלאים מחדש את השטח בקולות של מוזיקה. מבחינתי, זאת אינה התנתקות מהמציאות. זאת התעקשות לחיות למרות המציאות. אפשר לזכור ולרקוד, לכאוב ולשמוח. אפשר להתאבל על הנרצחים ובאותה נשימה לקוות לשלום. אין כאן סתירה. להפך, יש כאן ביטוי לחוסנה של חברה שמסרבת להיכנע לפחד.
איש אינו רשאי למחוק את זכר קורבנות הנובה. אבל גם אין סיבה להפוך את זכרם לכלי במאבק פוליטי. האירוע הנורא ההוא אינו רכושו של מחנה מסוים. הוא שייך לזיכרון הישראלי כולו. דווקא משום כך ראוי לנהוג בו בכבוד וברגישות. לא להשתמש בו כדי להטיל דופי בצעירים שבחרו לשיר ולרקוד.
ממתי שלום הפך למילה גסה?
אני מנסה להבין מה כל כך מקומם בשירת "שיר לשלום". האם עצם המילה שלום הפכה אצלנו למושג פוליטי חשוד? האם מי שמביע תקווה לחיים ללא מלחמות חייב להשתייך למחנה מסוים? הרי גם אנשים בעלי השקפות ימניות מובהקות רוצים שלום. הם אולי חלוקים על הדרך, על התנאים ועל המחיר. אבל הרצון לחיות בביטחון אינו רכושה של מפלגה כלשהי.
אפשר להתנגד לעמדותיו של איימן עודה. אפשר לחלוק על תפיסת עולמם של משתתפים מסוימים בפסטיבל. זאת זכותו של כל אדם במדינה דמוקרטית. אבל מדוע להפוך שירה משותפת למבחן נאמנות פוליטי? "שיר לשלום" אינו המנון של מפלגת הדמוקרטים. הוא גם לא נכתב עבור איימן עודה. זהו שיר ישראלי שנולד דווקא במסגרת להקה צבאית. במשך השנים הוא עבר בין דורות וקיבל משמעויות נוספות.
אפשר לאהוב אותו ואפשר גם להתווכח עם מילותיו. אין חובה להזדהות עם כל שיר או עם כל מסר שעולה מבמה. אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת רעיונית לבין ניסיון להציג את השירה עצמה כמעשה פסול. כאשר הופכים גם רגע של מוזיקה משותפת לעילה לחשד פוליטי, משהו בסיסי משתבש בשיח הציבורי.
ומה נשאר מהעיתונות?
כמי שעוסק שנים ארוכות בסיקור מוזיקה ותרבות, אני מכיר היטב את ההבדל בין דיווח לפרשנות. מותר לעיתונאי להביע עמדה. גם אני עושה זאת כאן, בגלוי ובלי להסתתר מאחורי חזות ניטרלית. אבל יש הבדל בין הצגת דעה לבין מסגור אירוע באופן שמכתים ציבור שלם. במקרה הזה, הבחירה העריכתית חשובה לא פחות מהעובדות שנבחרו.
אפשר היה לדווח בפשטות על מסורת הסיום של אינדינגב. מאות צעירים שרו את "שיר לשלום" בפסטיבל המוזיקה במצפה גבולות. מדובר במסורת ותיקה, שהפכה לאחד הרגעים המזוהים עם האירוע. זאת ידיעה בפני עצמה. רוצים להוסיף שבקהל נראו סממנים פוליטיים? אפשר, אם יש לכך ערך חדשותי. רוצים לדווח שאיימן עודה הגיב לתיעוד? גם זה לגיטימי.
אבל מדוע לחבר את הכול תחת הכותרת "פסטיבל הניתוק של מבלים מהשמאל"? זאת כבר בחירה שמבקשת לכוון את תגובת הקוראים. במקום לספק תמונה רחבה, היא מציעה מסקנה פוליטית מוכנה מראש. הבחירה הזאת אומרת הרבה על האופן שבו אנשי הערוץ מבקשים להציג את האירוע. היא אינה אומרת דבר מהותי על מאות האנשים שרקדו מתחת לצילייה.
תשמעו את המוזיקה, לא את הרעל
אז השנה לא הייתי באינדינגב. לא הרחתי את האבק המדברי ולא שמעתי את הגיטרות מרעידות את האוויר. לא נדדתי בין הבמות ולא פגשתי את האמנים הצעירים. אבל התיעוד של שירת ההמונים עשה לי טוב על הלב. שמחתי לראות אנשים חוגגים את החיים, בלי לבקש אישור מאיש. צעירים שהגיעו למדבר כדי לשמוע מוזיקה, לפגוש חברים ולרקוד.
ואז הגיע ערוץ 14 והצליח לזהם גם את הרגע הזה. במקום לראות אנשים, חיפשו כאפייה, במקום להקשיב לשיר, חיפשו חולצות מפלגתיות. במקום לשמוח על החזרה לחיים בדרום, חיפשו עוד הזדמנות למלחמת מחנות. כאילו אין לנו מספיק מחלוקות, מספיק שנאה ומספיק כאב. כאילו גם את הרגעים המעטים של השמחה צריך לגרור אל הבוץ הפוליטי.
אז לערוץ 14 יש לי מסר פשוט. נמאס ממכונת הפילוג הזאת, נמאס מהניסיון לחפש אויב פוליטי בכל פינה, נמאס מהפיכת רגעים אנושיים לסחורה תקשורתית. אתם יכולים להמשיך לחפש דגלים, כאפיות וחולצות. אני מעדיף לראות בני אדם. אני מעדיף לראות צעירים שמסרבים לוותר על המוזיקה. כאלה שעדיין מאמינים שאפשר לחיות כאן אחרת.
ואם זה נחשב בעיניכם לניתוק, אולי כדאי לבדוק מי באמת מנותק.
ובשנה הבאה, אולי נחזור גם אנחנו
לצעירים ולצעירות שהיו באינדינגב יש לי רק דבר אחד לומר: תודה. תודה שהזכרתם לי כי גם בתוך המציאות המטורללת הזאת אפשר לשמוח. תודה שהמשכתם לשיר על שלום, למרות כל מה שעבר עלינו. אולי בשנה הבאה גם אנחנו נחזור למדבר. בינתיים אני מסתפק בתיעוד שלכם ובמחשבה אחת.
את המוזיקה אפשר להגביר. את התקווה קשה הרבה יותר להשתיק.
כתבת נהדר יובל. תודה