לפעמים צריך להתרחק מהרעש העירוני כדי למצוא את הקצב הנכון. לפעמים צריך דווקא לפתוח סידור תפילה עתיק כדי לגלות משהו חדש. הבוקר יוצא לאור ״הלל״, האלבום המשותף של שי צברי ופטריק סבג. מדובר בפרויקט מסקרן, שאת צעדיו הראשונים ליווינו כאן בחודשים האחרונים.
תחילה פגשנו את ״הלל 3״, ובהמשך את ״הלל 2״. כבר אז אפשר היה לזהות את השפה המוזיקלית שהשניים מבקשים ליצור. כעת שבע היצירות מתכנסות לאלבום שלם, שמחבר בין זיכרון מוזיקלי עתיק לעולם עכשווי.
הכול התחיל באוטובוס במדבר
הסיפור מתחיל בינואר 2024, בבית השנטי שבשדה בוקר. פטריק סבג השלים הסבת אוטובוס ישן לאולפן הקלטות בשם ״מלכה במדבר״. האמן הראשון שחשב להזמין אליו היה שי צברי. השניים הגיעו למקום ללא שירים מוכנים וללא תוכנית עבודה מוגדרת. צברי הביא איתו את סדר ההלל, הכולל מזמורי תהילים המשולבים בתפילות החגים וראשי החודשים.
ההשראה לשיטת העבודה הגיעה מהמפיק האמריקאי ריק רובין. במקום להתחיל מתוכנית הפקה מגובשת, השניים בחרו להקשיב למקום ולחומרים. במשך שבעה ימים יצרו שבעה קטעים. הביטים האלקטרוניים הניחו את היסודות, והטקסטים העתיקים העניקו להם משמעות וכיוון.
בהמשך הצטרפו נגנים וזמרים, שהרחיבו את המנעד המוזיקלי. כך צמח פרויקט שמחבר בין המדבר, בית הכנסת ואולפן ההקלטות המודרני.
תפילה שלא נשארת במקום
כבר בהאזנה ל״הלל 2״ עסקנו במפגש שבין הטקסט העתיק לבין התנועה המוזיקלית. המזמור ״בצאת ישראל ממצרים״ כולל תיאורים של טבע שמשנה את פניו. הים נס, הירדן נסוג וההרים מתחילים לרקוד. התנועה הזאת נמצאת במילים הרבה לפני שמישהו חשב על מכונת תופים.
צברי וסבג מזהים את הקצב הפנימי ומעניקים לו ביטוי מוזיקלי עכשווי. מבחינתי, זהו המפתח להבנת הפרויקט כולו. האלקטרוניקה אינה מנסה להחליף את המסורת. היא גם אינה משמשת רק כתפאורה מודרנית לפיוטים עתיקים. השניים מחפשים את נקודת המפגש שבה התפילה והקצב יכולים להתקיים יחד.
בין הללויה לגרוב
אחד הטקסטים המסקרנים באלבום נמצא ב״הלל 1״. היצירה נשענת על מזמור קי״ג בתהילים, שנפתח בקריאה המוכרת ״הללויה, הללו עבדי ה׳״. זהו מזמור של שבח והודיה, אבל יש בו גם אמירה חברתית. לצד גדולתו של האל מופיעה דמות האדם החלש, שזקוק לתקווה ולשינוי. הפסוק ״מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון״ מעניק לתפילה רובד אנושי נוסף. פתאום אין מדובר רק בדברי הלל כלפי מעלה. המילים עוסקות גם באפשרות להתרומם מתוך מצוקה.
הקריאה החוזרת להלל יוצרת מבנה שמתאים מטבעו לעבודה מוזיקלית מחזורית. החזרתיות יכולה להפוך למנוע קצבי, ואילו השירה מעניקה לה משמעות רגשית. במפגש הזה טמון הרעיון היפה של האלבום. טקסטים בני אלפי שנים אינם מוכרחים להישאר בתוך מסגרת מוזיקלית קבועה. אפשר להציע להם הקשר חדש, בלי לוותר על זהותם המקורית.
שני עולמות שמוצאים שפה משותפת
שי צברי מביא לפרויקט את קולו המזוהה ואת הקשר העמוק למסורת המוזיקלית התימנית. לאורך השנים הוא פיתח שפה שמשלבת פיוט, מוזיקה מזרחית, רוק וגרוב. מאז ״שחרית״ ועד עבודותיו המאוחרות, צברי ממשיך לנוע בחופשיות בין עולמות מוזיקליים. הוא אינו חושש לפרוץ את גבולות הסגנון, כל עוד השירה נשארת במרכז.
פטריק סבג מגיע עם ניסיון עשיר בהפקה מוזיקלית וביצירת מרחבים צליליים. במקרה הזה הוא אינו מסתפק בתפקיד המפיק שמעניק מעטפת לזמר.
סבג וצברי שותפים להלחנה, לעיבודים ולהפקה. החיבור הזה יוצר שפה משותפת, שבה אף אחד מהעולמות אינו צריך להתבטל בפני האחר. עוד, צ׳לו וכלי הקשה פוגשים קלידים, סינתיסייזרים ותכנותים. השירה התימנית פוגשת ביטים אלקטרוניים. המפגש אינו חייב לבחור בין אולם תפילה לרחבת ריקודים.
החברים שמעניקים ליצירה את גופה המוזיקלי
אל השניים הצטרפה קבוצת מוזיקאים מעניינת. אליסף בשארי תרם נגינה בעוד, בבס ובכלי הקשה, לצד שירה וקולות. ניר מנצור מופקד על התופים וכלי ההקשה. מעיין ליניק מנגנת בצ׳לו ובמוג, ויונתן הרינגמן מוסיף קלידים. עינת הראל, אביב בכר ורועי מכלוף תורמים שירה וקולות. גם אבשלום צברי משתתף בשירה ב״הלל 7״.
צברי עצמו שר, מוסיף קולות ומנגן ביוקללה. סבג אחראי לקלידים ולתכנותים, וכן להקלטות, למיקס ולמאסטרינג. השילוב בין כלים אקוסטיים לאלקטרוניים עומד בלב הרעיון המוזיקלי. הוא מאפשר למקצב הממוחשב לפגוש את הנשימה האנושית ואת גוני המסורת.
מן האולפן אל הבמה
הקשר לבית השנטי אינו מסתיים במקום שבו נולד האלבום. על פי יוצרי הפרויקט, 20 אחוזים מהתמלוגים ומהכנסות האלבום ייתרמו לבית השנטי. גם ההמשך כבר מתוכנן. ב־5 בנובמבר יציגו צברי וסבג את ״הלל״ במופע טרום בכורה בפסטיבל תל אביב. המופע יתקיים בגן הפסלים של מוזיאון תל אביב לאמנות.
מופע הבכורה הרשמי מתוכנן ל־30 בדצמבר במועדון Uptown בתל אביב.
ובנימה אישית
אני חוזר אל המחשבה שהעסיקה אותי כבר במפגש הראשון עם הפרויקט. מה קורה כאשר שני מוזיקאים פותחים סידור תפילה ומסרבים לראות בו מוצג מוזיאוני? הרי מזמורי ההלל אינם זרים לנו. הם חלק מהזיכרון היהודי, מהחגים ומההתכנסויות המשפחתיות. חלקם מלווים אותנו מאז הילדות.
כבר כתבתי כאן על אהבתי ל״בצאת ישראל ממצרים״ בליל הסדר. זהו אחד מאותם רגעים שבהם המשפחה כולה הופכת למקהלה מאולתרת. לא כולם מדייקים במנגינה, אבל כולם שותפים לחגיגה.
יש משהו יפה בניסיון להמשיך את הרעיון הזה גם מחוץ לשולחן החג. לקחת את אותה תחושת התרוממות ולהעניק לה צורה מוזיקלית חדשה. ״הלל״ מציע דרך נוספת להתבונן בטקסטים העתיקים. לא רק כמילים שאומרים מתוך חובה או הרגל, אלא כחומר חי ליצירה.
אולי זאת גם גדולתה של מוזיקה. היא מסוגלת לחבר בין תקופות, שפות וזיכרונות, בלי להזדקק להסברים ארוכים. לפעמים די בקול אחד, בתוף ובצליל של עוד. לפעמים גם מכונת תופים יכולה להצטרף לתפילה.
והרי בסופו של דבר, כפי שכבר גילינו, אפילו ההרים יודעים לרקוד…
