כשהקובייה מתחילה להתגלגל
בתחילת הקיץ דיווחתי על הקומדיה הצרפתית החדשה של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. אז תהיתי מה היה קורה אילו בחרנו אחרת ברגע מכריע בחיינו. הערב הגעתי להצגת הפרמיירה החגיגית שערך התיאטרון לחוג הידידים שלו. אחרי תשעים דקות של קומדיה, הסתעפויות עלילתיות ומצבים בלתי אפשריים כמעט, יצאתי עם חיוך. ובעיקר עם הערכה גדולה לקובי פרג', שמחזיק את ההצגה הזאת על גבו.
אבל רגע לפני שנגיע אליו, תרשו לי להעלות שוב טרוניה ישנה.
תנו לנו גם תוצרת הארץ
שוב מחזה שעשה עלייה מחו"ל. הפעם מדובר בקומדיה צרפתית מאת פטריק האודקור וז'רלד סיבלייראס. אלי ביז'אווי העניק למחזה נוסח עברי מצוין, ועל כך מגיע לו רספקט גדול. הדיאלוגים נשמעים טבעיים, השפה זורמת וההומור מצליח לחצות את הגבול שבין פריז לתל אביב.
ובכל זאת, אותה שאלה ממשיכה להציק לי. האם חסרים בארץ מחזאים מוכשרים, בעלי דמיון, חוש הומור ויכולת כתיבה? מדוע התיאטראות ממשיכים להישען על יצירות שכבר זכו להצלחה מעבר לים? אינני מציע לסגור את השער בפני מחזאות עולמית. התרבות המקומית זקוקה להיכרות מתמדת עם יצירות מבחוץ. אבל הייתי שמח לראות יותר אמון בכותבים שלנו, יותר אומץ רפרטוארי ויותר מחזאות ישראלית מקורית על הבמות הגדולות. תנו להם הזדמנות, תנו לנו תוצרת הארץ.
ועכשיו, אחרי שהוצאתי את זה מהמערכת, נחזור לצרפתים. כי הפעם הם בהחלט הצליחו להצחיק אותי.
קובי פרג' – שחקן בכל נימי נפשו וגופו
יש שחקנים שמגלמים תפקיד, ויש כאלה שלוקחים מחזה שלם על הגב. קובי פרג' שייך כאן ללא ספק לסוג השני. הוא מגלם את אלכס, אדם שמשוכנע כי הטלת קובייה אחת בעברו קבעה את מסלול חייו. מכאן מתחיל מסע בין אפשרויות שונות, שבכל אחת מהן המציאות מספקת לו הפתעה חדשה.
פרג' פשוט ענק. הוא משחק בכל נימי נפשו וגופו, מגייס למשימה את פניו, קולו, ידיו וכל שריר אפשרי. לפעמים די במבט אחד או בשינוי קטן בהבעת הפנים כדי להשלים בדיחה. ברגע אחר כל הגוף מתגייס למצב אבסורדי במיוחד. הוא יודע להאיץ, לעצור, להמתין ולשחרר תגובה בדיוק בזמן.
יש משהו כמעט מוזיקלי בתזמון הקומי שלו. הוא שומר על קצב, משחק עם ההפסקות ומעניק משמעות גם לרגעים שבין המילים. ובעיקר, הוא מצליח לגרום לנו להאמין בדמותו גם כשהמציאות סביבה מאבדת כל קשר עם ההיגיון.
כדאי לזכור שפרג' הוא הרבה מעבר לשחקן הקומי שרבים מכירים מ"הפיג'מות". כבמאי תיעודי הוא יצר בין היתר את "פוטו פרג'", "המלכה שושנה" ו"להאיר את יוסי". כאן הוא מפגין את כישרונו הבימתי במלוא העוצמה. מבחינתי, הוא הסיבה המרכזית להגיע להצגה.
חמישה שחקנים, שלושה זוגות. איך בדיוק?
על הבמה ניצבים חמישה שחקנים בלבד. אלא שבמהלך המחזה אנחנו פוגשים שלושה זוגות. רגע, איך בדיוק מסתדר החשבון הזה? חמישה אנשים, שלושה זוגות, ואפילו האלגוריתם המשוכלל ביותר לא בהכרח היה צופה את התוצאה.
בלי ספוילרים, כמובן. רק אומר שהמחזאים מצליחים לקחת מציאות מוכרת, לפרק אותה ולהרכיב מחדש בדרכים מופרכות לחלוטין. בכל פעם נדמה שכבר הבנו את חוקי המשחק, מגיעה הסתעפות נוספת וטורפת את הקלפים. או במקרה שלנו, את הקוביות.
לצידו של פרג' מופיעים יובל ינאי בתפקיד לאון, יעל וקשטיין בתפקיד אנה, עדי גילת בתפקיד אמילי ודור אלמקייס בתפקיד מרקו. לכל אחד מהם חלק משמעותי במערכות היחסים המשתנות. הם נדרשים לתזמון מדויק, לתגובות מהירות ולמעברים בין מצבים קומיים שונים. פרג' אמנם עומד במרכז, אבל ארבעת השחקנים האחרים מעניקים לו את המרחב הדרמטי הדרוש. הם אינם רק דמויות רקע, אלא שותפים מלאים למנגנון הקומי.
החיים כסקריפט מחשב
ככל שהעלילה מתקדמת, התברר לי שהמחזה פועל כמעט כמו סקריפט מחשב. יש בו משתנים, תנאים, הסתעפויות ולולאות שחוזרות אל נקודות מוכרות. משנים נתון אחד, המערכת מריצה מחדש את האירועים ומגיעה לתוצאה אחרת.
מי שמכיר את עולם התכנות יזהה כאן את ההיגיון של פקודות IF ו-ELSE. אלא שבמקום שורות קוד ניצבים לפנינו אנשים בשר ודם. הם אוהבים, מקנאים, כועסים, מתאכזבים ומנסים להבין מה לעזאזל השתבש.
המחזאים מלמדים אותנו בהדרגה את חוקי המשחק. ברגע שאנחנו חושבים שכבר פענחנו את המנגנון, הם משנים משתנה נוסף. המציאות מתהפכת, הלולאה חוזרת והקהל מוצא את עצמו שותף לחיפוש אחר התוצאה הבאה.
וזה בדיוק היופי במבנה העלילתי. לא צריך מחשב כדי להריץ תרחישים חלופיים. הרי כולנו עושים זאת בראש. מה היה קורה אילו בחרנו במקצוע אחר? אילו נשארנו עם אהבה ישנה? אילו פנינו ימינה במקום שמאלה? אלא שבחיים האמיתיים אין פקודת UNDO, וגם אי אפשר לשמור גרסה קודמת ולחזור אליה.
ממדפי המדע הבדיוני אל הווילה בצרפת
חובבי ספרות המדע הבדיוני מכירים היטב את משחק ה"מה היה קורה אילו". למעשה, מדובר בענף ספרותי שלם העוסק בהיסטוריות ובמציאויות חלופיות. משנים נתון אחד בעולם המוכר ועוקבים אחר שרשרת התוצאות. לפעמים מדובר באירוע היסטורי, ולעיתים בשינוי קטן שמוליד עולם אחר לגמרי.
אחת הדוגמאות האהובות עליי היא טרילוגיית "מערב לעדן" המופלאה של הארי האריסון. הסופר האמריקאי ביקש לדמיין עולם שבו הדינוזאורים לא נכחדו. מנקודת המוצא הזאת הוא בנה מציאות אבולוציונית שונה, עם תרבויות, יצורים ועימותים שלא התקיימו בעולמנו.
והנה מגיעה "יום המזל שלי" ומביאה את אותו רעיון אל במת התיאטרון. לא בחללית שמשייטת בין גלקסיות, לא בכוכב רחוק וגם לא בעוד אלף שנה. הכול מתרחש כאן ועכשיו. סליחה, בווילה בצרפת.
במקום לשנות את תולדות האנושות, המחזאים משחקים בגורלם של כמה אנשים. קובייה פשוטה מחליפה את מכונת הזמן, וכל שינוי פותח מציאות חדשה. דווקא המעבר הזה מן הפנטזיה המדעית אל הסלון הבורגני מעניק למחזה את כוחו הקומי. לא צריך דינוזאורים או טכנולוגיה עתידנית. מספיק להציב כמה בני אדם מול האפשרות שחייהם היו יכולים להתנהל אחרת.
משה נאור, הסלון והחצר שמחוץ לעיניים
על הבימוי חתום משה נאור, שכבר הוכיח את יכולתו בקומדיות ובמחזות העוסקים ביחסים אנושיים. כאן הוא מתמודד עם מחזה שמחייב שליטה מדויקת בקצב ובהתפתחות הדרמטית. העלילה חוזרת, מסתעפת ומתפתלת, אבל חייבת לשמור על רצף שהקהל יוכל לעקוב אחריו. נאור מצליח להחזיק את המנגנון הזה בלי לאבד את ההומור, ובמקביל מעניק לשחקנים מרחב לנוע בין הסיטואציות.
את התפאורה עיצב זאב לוי. במרכזה סלון של וילה צרפתית, ולצידו נוכחותה של גינה וחצר גדולה. אלא שהחצר אינה הופכת לזירת התרחשות גלויה. היא מתקיימת בעיקר מעבר לעיני הצופים, באמצעות רמזים, כניסות ויציאות והתייחסויות של הדמויות. כך נוצרת תחושה שהעלילה ממשיכה להתקיים גם מחוץ למסגרת הבמה.
מבחינתי, החצר והגינה הן בראש ובראשונה חלק מעולם התפאורה. הן מרחיבות את הסביבה שבה מתרחשת העלילה, בלי להפוך למוקד הבימתי שלה. דווקא העובדה שאיננו רואים את כל המתרחש שם מאפשרת לדמיון להשלים את החסר. זהו שימוש יפה באחד הכלים הוותיקים של התיאטרון. לא כל דבר צריך להציג בפני הקהל כדי שירגיש בנוכחותו.
ארנה ברנט שמעוני אחראית לתלבושות, אלעד פרץ למוזיקה ומתן פרמינגר לתאורה. כל אלה משלימים את המעטפת הבימתית של קומדיה שמתרחשת במציאות מוכרת, גם כאשר ההתרחשויות עצמן נעשות מופרכות יותר ויותר.
האם אפשר לתקן את הבאג של החיים?
מאחורי כל הצחוק מסתתרת שאלה פשוטה ומטרידה. האם אנחנו באמת שולטים בחיינו, או שמא למקריות יש חלק גדול יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות?
בתוכניית ההצגה מציעה ד"ר קרן אבירם, חוקרת מוח ונוירותרפיסטית, לקרוא את המחזה דרך הצורך האנושי בוודאות. המוח שלנו מחפש הסברים, מזהה פערים ומנסה להבין היכן טעינו. אלא שלא תמיד הייתה טעות. לפעמים המציאות פשוט התפתחה כפי שהתפתחה.
זה מזכיר לי שוב את עולם המחשבים. כאשר תוכנה אינה פועלת כפי שציפינו, אנחנו מחפשים את הבאג ומנסים לתקן אותו. אבל החיים אינם תוכנה, ולא כל אכזבה מעידה על תקלה במערכת. אולי אלכס מחפש את הבאג בעברו, בשעה שמעולם לא הייתה שם שגיאה. רק הטלת קובייה אחת, בתוך עולם שאינו מבטיח לאיש תוצאה מושלמת.
אז מי באמת זכה ביום המזל שלו?
יצאתי מהפרמיירה עם חיוך ועם הערכה גדולה לקובי פרג'. הוא מצליח להפוך דמות שנקלעת שוב ושוב למצבים בלתי אפשריים למופע משחק קומי מרשים. סביבו פועלת קומדיה מתוחכמת, שמזמינה את הצופים לצחוק וגם לחשוב על הבחירות שלהם.
כי הדרך שלא בחרנו תמיד נראית מפתה יותר ממרחק השנים. אנחנו יכולים לדמיין אותה, לייפות אותה ואפילו לבנות סביבה עולם שלם. אלא שלעולם לא נדע אם באמת הייתה טובה יותר.
ולמרות הכול, לא שכחתי את ההערה שבה פתחתי. אשמח לראות את הכישרון הבימתי הזה משרת גם מחזאות ישראלית מקורית. יש לנו שחקנים מצוינים, במאים מוכשרים ויוצרים עם סיפורים שמחכים לבמה.
ועד אז, אפשר בהחלט ליהנות מהקומדיה הצרפתית הזאת. ובמיוחד מקובי פרג', שעבורו נדמה כי הקובייה נפלה הפעם בדיוק על המספר הנכון.
יום המזל שלי | Mon jour de chance
מאת: פטריק האודקור וז'רלד סיבלייראס
נוסח עברי: אלי ביז'אווי
בימוי: משה נאור
משתתפים: קובי פרג', יובל ינאי, יעל וקשטיין, עדי גילת, דור אלמקייס
תפאורה: זאב לוי
תלבושות: ארנה ברנט שמעוני
מוזיקה: אלעד פרץ
תאורה: מתן פרמינגר
קרבות במה: אורי בוסתן
עוזרת במאי: נועה בן ארי
משך ההצגה: 90 דקות ללא הפסקה. היא ממשיכה לרוץ וכאן יש מועדים וכרטיסים
