מבחינתי, מופע מחול מתקיים תמיד בשתי שכבות שנפגשות לאורך הערב. העין קולטת את הכוריאוגרפיה, הגוף, התאורה והמרחב. האוזן מקבלת את הצלילים שאמורים להעמיק את התנועה. כאשר שתי השכבות מתחברות, נוצרת חוויה שלמה. כאשר אחת משתלטת, האיזון מתחיל להיסדק.
פסטיבל תל אביב דאנס של מרכז סוזן דלל נפתח אמש. אודיטוריום אריסון אירח את בכורת PATROL, יצירתו של אייל דדון. הבחירה הציבה מיד רף גופני גבוה ועולם דרוך ותובעני.
הפילים של דאלי הגיעו לבמה
דדון מציב בלב היצירה סוס אצילי העומד על המשמר. הגוף סורק את החלל, מחפש איום ומקווה שלא למצוא אותו. אולם מול עיניי הופיע דימוי אחר, חריף וסוריאליסטי יותר.
נזכרתי בפילים המפורסמים של סלבדור דאלי. גופם הכבד ניצב על רגליים דקות, גבוהות וכמעט בלתי אפשריות. גם כאן קיבל הגוף האנושי מידות חריגות ומרתקות. הרגליים נמתחו, הזרועות נשלחו בזוויות חדות, והגו כמעט נשמט לרצפה. לעיתים התקדמו הרקדנים סמוך לקרקע, אך שמרו על שליטה מוחלטת. כך נולדו יצורים מוזרים, יפים ומאיימים בתוך מרחב עוין. ברגעים אחרים נדמה שברחו מתוך ציור של דאלי.
דדון יצר שפת תנועה שאינה מבקשת להיראות נוחה. הגוף מתעקם, מתארך, נשמט ומזנק מחדש. כל תנועה דורשת עבודה טכנית מורכבת. אולם זו אינה טכניקה לשם הטכניקה. כל הטיה, זחילה ומתיחה ביטאו גוף המבקש להתקדם. הסביבה החזירה אותו שוב ושוב למצב כוננות. הוא ביקש לנוח, אך משהו הכריח אותו להמשיך לסרוק.
חמישה גופים בתוך עולם אחד
דניאל גור, רומי כהן, אורי מבזבז, נעם סרוקה ואור ששי הצטיינו. חמשת הרקדנים העניקו לכוריאוגרפיה גוף חי, מדויק ומלא מתח. הם הפכו כל תנועה קטנה לדימוי מוחשי ונוכח.
עבודתם דרשה כוח, ריכוז ושליטה מתמשכת. הם שמרו על אחידות, בלי לוותר על נוכחות אישית. כל אחד מהם סרק את החלל בדרך מעט שונה. לעיתים נעו החמישה כעדר דרוך בעל אינסטינקט משותף. ברגעים אחרים התפרקה הקבוצה לחמש דמויות בודדות. הם החזיקו את העין גם בחזרות תנועתיות ארוכות. מבחינתי, עבודתם הייתה ההישג הגדול של הערב.
גם התאורה של פליס רוס חיזקה את תחושת הדריכות. האור סימן אזורי פעולה והותיר סכנות אפשריות בחשכה. התלבושות של חני סירקיס שמרו את הגוף במרכז. כל המרכיבים החזותיים פעלו יחד בדיוק מרשים.
כאשר פס הקול משתלט
מכאן הגיעה גם האכזבה הגדולה שלי. השכבה החזותית הציעה דמיון, משמעת וגוף מרתק. השכבה הצלילית פגעה בה במקום להרחיב אותה.
בתחילת המופע מילא את האולם הקטע ״פרגמה״. האופי הטרייבלי שלו התחבר לתנועה והעניק לה כוח טקסי. הפתיחה הבטיחה מפגש מסקרן בין גוף לצליל. אחר כך השתלט סאונד רפטטיבי, קשוח וחורק. הוא חזר בגרסאות דומות, כמעט בלי נשימה או שינוי. העוצמה והחזרתיות לחצו על הראש במשך רוב המופע.
בשלב מסוים הרגשתי כשבוי הממתין לחקירה קשה. הצלילים הלמו בראש והקשו להמשיך להתמסר למראה. פס הקול כבר לא ליווה את התנועה. הוא התחרה בה, כיסה דימויים והפך למבחן סיבולת. רציתי להישאר עם עבודת הרקדנים. האוזניים ביקשו ממני להתרחק במהירות. הפער הזה פגע בחוויה השלמה.
אייל דדון וגיל נמט יצרו עולם צלילי תובעני מאוד. ייתכן שביקשו לערער, ללחוץ ולהשאיר את הקהל דרוך. אצלי הלחץ גבר עד שהפסיק לשרת את היצירה.
תמונה שנשארת בראש
PATROL מציגה כוריאוגרפיה מקורית, חזקה ומרשימה מאוד. היא מעניקה לחמשת הרקדנים מרחב לדיוק ולנוכחות. הדימויים נשארים בראש זמן רב אחרי היציאה.
הסוסים של דדון או לטעמי הפילים של דאלי קיבלו כאן גוף אנושי. הרקדנים הפכו אותם ליצורים חיים, חרדים ודרוכים. אולם פס הקול מנע ממני להתמסר לתמונה במלואה.
החוויה נותרה מפוצלת בין התפעלות גופנית לעייפות צלילית. העין יצאה מאודיטוריום אריסון מסופקת. האוזניים יצאו משם מותשות.
טריילר טעימה מהמחול
אתמול נכחתי בבכורה של אייל דדון בקמפוס אריסון. אני מסכימה שהרקדנים, במה והתאורה היו נפלאים. המוזיקה בעיניי הייתה עילוי מעל הכל. עניין של טעם כנראה.
ישבנו ביציע אני ובעלי.
היה פנטנסטי והמוזיקה בראשה!
הבנייה, והעריכה היו עילוי גאוני לא מהעולם הזה.
הנך צריך לחדד את אוזניך, לחזור למופע ולשכתב את דבריך כי הם מוליכים שולל קהל שיכול להיתקל בכתבה כל כך בורה בכל הנוגע למוזיקה, וחבל שכך.
אייל דדון הוא הדבר הבא במחול הישראלי, היחידי שמבין בסאונד ובתנועה כאחד. תעשה שיעורי בית יובל.
מסכימה איתך בנוגע לשאר הדברים המקסימים שכתבת.