יש משהו כמעט מתבקש בלחזור אל שירי יסוד של הזמר העברי, אבל רק כשהדבר נעשה מתוך הבנה עמוקה של החומר המקורי ולא מתוך נוסחת רטרו צפויה זה גם עובד. עידו שנצור לוקח את לא לא לא, אחד מאותם שירים קלילים לכאורה אך טעונים בזיכרון תרבותי, וממקם אותו מחדש בתוך מציאות אחרת לגמרי.
זהו שיר שלישי מתוך האלבום שבדרך, “הנכד של שלום חנוך”, פרויקט שמצהיר מראש על הכוונה לא שחזור אלא שיחה בין דורות. לא במקרה הבחירה נופלת על חומרים שמוכרים כמעט לכל אוזן ישראלית, אבל כאן הם מקבלים פרשנות רעננה, לעיתים אפילו מפתיעה.
בין ברלין לתל אביב
הסיפור מאחורי הגרסה הזו מתחיל דווקא מחוץ לישראל. המפיק ג׳ו מר צרצר רוזן, שפועל מברלין, פנה לשנצור עם סקיצה. החיבור היה מיידי. רוזן אחראי על הפקה שמצליחה לשמור על רוח המקור, אבל לא נצמדת אליה. יש כאן מעטפת עשירה, חיה, כזו שמבינה את הפער בין אז להיום ולא מנסה לטשטש אותו.
השירה המשותפת של שנצור לצד עינת אקר מוסיפה רובד נוסף. הדיאלוג הקולי ביניהם לא מנסה לחקות את המקור, אלא לייצר מרחב חדש, פחות תיאטרלי, יותר אישי, כמעט אינטימי.
לא רק נוסטלגיה
שנצור עצמו מנסח את זה בפשטות “באתי להפיץ אור, לא משנה איזה מלחמות תעשו לי מעל הראש”. המשפט הזה נטען במשמעות נוספת כששומעים את השיר עכשיו. בתוך מציאות רועשת, הגרסה הזו בוחרת דווקא ברכות, בקצב שמאפשר לנשום.
זה לא שיר שמנסה להיות גדול מהחיים. להפך. הוא עובד דרך הפרטים הקטנים, עיבוד מדויק, ביצוע מאופק, והבנה שהכוח של הקלאסיקות האלה טמון בפשטות שלהן.
קרדיטים
על ההפקה והעיבוד אמון ג׳ו מר צרצר רוזן, שגם מנגן על בס, גיטרות, קלידים ומספק קולות רקע, המיקס הופקד בידיו של אביחי טוכמן, הדר רייס אחראית על כלי הנשיפה וריץ׳ מילין על התופים, כאשר על השירה חתומים עינת אקר ועידו שנצור
ובפינה שבה אני מניח תמיד את גרסת המקור אניח הפעם תיעוד חי של הזמר רן אלירן והפעם עם אנט פרנסיס, כן אנט מהחבורה של עוזי נבון (שוזין). קריצה קלילה וקצרצרה לפעם של ההווה…
אוקי, למיטיבי האזנה, גרסת המקור
