סערה חורפית נוספת הכתה אמש בחופי תל אביב יפו אבל בבית המכולות בנמל יפו שוררת דווקא אווירה חמימה. דוכני האוכל והשתייה כבר פתוחים וממתינים לקהל שעומד להגיע בעוד רגע כדי להאזין ולצפות בקונצרט קאמרי של נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית. אני סוגר על כוס יין חם עם קינמון, כזה שמחמם מיד את הגרון ואת המחשבות ומסמן את המעבר מהרחוב הסוער אל חלל של הקשבה.
בית המכולות עצמו עושה חצי מהעבודה. מחסן התפוזים ההיסטורי של נמל יפו שעבר שיפוץ והפך לחלל תרבות הבנוי ממכולות ממוחזרות יוצר תחושת זמן כפולה. עבר תעשייתי פוגש הווה תרבותי והים לא רחוק. זו לא קלישאה זה פשוט עובד.
יוצאים למסע
הקונצרט שתוכנן להימשך כשעה בלבד נמתח בפועל לשעה וחצי. לא בגלל נאומים מיותרים אלא משום שנגנים שאוהבים באמת את מה שהם עושים לא ממהרים לסגור עניין. הם לוקחים את הקהל למסע ומבקשים ממנו להישאר עוד רגע. הקהל מצידו נשאר.
במרכז התוכנית עומדות יצירות של מוצרט החוגג החודש יום הולדת מאתיים היכן שהוא נמצא. משם הדרך ממשיכה אל מחווה מרגשת ליצירה החיים יפים ומסתיימת בכליזמר אמיתי כזה שלא מתחפש ולא מתנצל. מוזיקה קאמרית עם נגיעה יהודית חמה כזו שמצליחה להיות אינטימית גם בתוך חלל לא שגרתי.
על הבמה הרכב מדויק של נגני הפילהרמונית המקומית. גלעד הראל בקלרינט מוביל את הקו המלודי ברגישות ובנשימה ארוכה. אנה זיגרייך ומארק קרלינסקי בכינור גילי רדיין שדה בוויולה ולינור כץ בצ'לו משלימים יחד תמונה של מוזיקה שנוגעת בלי להרים קול.
יש משהו מנחם בערב כזה. שעה וחצי של הקשבה בתוך סערה. לא כהצהרה גדולה אלא כרגע קטן של חסד תרבותי. כזה שנשאר איתך גם אחרי שהיין נגמר והקהל מתפזר חזרה אל הלילה הרטוב של יפו.
