תיאטרון הקאמרי חוזר עם מופע מוזיקלי־תיאטרלי נוקב – "מישהו שר את זה קודם". סאטירה, שירים וראי עכשווי למציאות הישראלית – בין ספרטה לעזה, בין צחוק לדמעות. אמש חווינו אותו.
כשהבמה מגיבה מהר מהחדשות
חודשיים בלבד אחרי השבעה באוקטובר, עלה בקאמרי המופע "ימים טובים פי אלף" – תשובתו של עולם התרבות לימים השחורים ההם. אז עוד עלתה ירדנה ארזי לשיר את "הביתה", שיר שזכה למעמד של המנון לאומי.
שנתיים חלפו, שוב דממה של הפסקת אש, ושוב הקאמרי עונה באמנות חיה – "מישהו שר את זה קודם", מופע שמביט על ההווה בעיניים חכמות, ומחייך חיוך חצי־עקום של מי שכבר ראה הכול.
בין ספרטה לגיוס חובה – המערכון שפותח את הכול
ההצגה לא נפתחת במלחמות ישראל, אלא הרבה לפני. על הבמה – שלישי צבא ספרטה העתיקה. הם במצוקה: חסרים לוחמים. הפתרון? להוריד את גיל הגיוס ל־14. האבסורד מזעזע – אבל גם מצחיק, ובעיקר מוכר מדי. האם זו עקיצה? בוודאי. רמז עבה לגיוס, להשתמטות, ולפוליטיקה שמריחה זיעה ומסדרים. העבר וההווה מתמזגים, והמסר ברור – עם שחי על חרבו, מתקשה למצוא את דרכו לשלום.
תיאטרון, ספרות ופזמונאות – ערב שהוא ישראל שלמה
הערב הזה הוא מסע תרבותי מהפנט. ציטוטים מהמחזות הגדולים של הקאמרי, מהתנ"ך, מאלתרמן, קינן ואחרים – הכול נרקם יחד לתמונה אחת: ישראל של עכשיו, דרך מראות העבר. אניח כאן כמה מהמקורות – "אשה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן, "חברים מספרים על ישו" מאת עמוס קינן, אפילו סיפור אהבתם של הטייסת זהרה לביטוב והלוחם שמוליק קופמן כפי שעלה במחזה של חגית רכבי ניקוליבסקי – "שמוליק של זהרה", שובץ במופע התיאטרלי.
הטקסטים נושמים, השחקנים מטעינים אותם בחיים חדשים, והתוצאה היא ערב שנע בין צחוק לבכי.
ממלחמות ועד מאש-אפ – פס הקול הישראלי מתערבל
ואז, כמו תמיד בתיאטרון ישראלי, מגיע הרגע המוזיקלי. רצף להיטי הלהקות הצבאיות מרים את הקהל לשירה משותפת. אבל אז מגיע המפגש הבלתי צפוי: נס וסטילה, פנינה רוזנבלום ועומרי גליקמן (התקווה 6) במאש־אפ מטורף. השילוב מבריק – גם ביקורת, גם הומור, גם פסקול ישראלי נטו. אנחנו שרים, צוחקים, ובעצם – שוב שרים את אותו שיר.
השחקנים – חבורת לוחמים של תיאטרון
יניב סויסה , מוטי כץ, אודיה קורן , מורן ארביב גנס, גלעד שמואלי , תום חודורוב, נעמה שטרית , חן גרטי, עופרי ביטרמן ואלון סנדלר הם הקאסט שפועל על הבמה לסירוגין. בסשן שנכחתי בו הופיעו יניב סויסה, מורן ארביב גנס, תום חודורוב, אלון סנדלר ונעמה שטרית. הם הרכיבו את צוות החלומות של הערב. בין קטעים דרמטיים למערכונים סאטיריים, הם מחליפים מסכות, תפקידים וטונים. כל אחד מהם נוגע בנקודה אחרת של הישראליות – הכאב, הציניות, האמונה, הצחוק. הם לא רק שחקנים, הם גם שליחים של תקופה. הבימוי הוטל על כתפיהם של עמית אפוטה ואלה תמרי מילס. על הליווי המוזיקלי עם קלידי האורגן היה אחראי ארנון זיו שעטה על גופו את מדי התזמורת הצבאית עם החגורה ושרוך ההדרכה האדומים.
שוב לבד על הבמה, לבד על החרב
"מישהו שר את זה קודם" הוא לא עוד מופע תיאטרון. זהו ראי נוקב לתרבות הישראלית, חיבור בין היסטוריה, פוליטיקה, ומוזיקה עממית. בערב הזה, הקאמרי מזכיר לנו אמת פשוטה וכואבת – אנחנו עם שחי על חרבו, מלחמת אין ברירה נצחית, שאסור לו להפסיד, כי הפסד אחד – יהיה גזר דין מוות עלינו ועל כל המפעל הציוני.
המופע ממשיך לרוץ על הבמה, כאן יש מועדים נוספים וכרטיסים
