פרולוג – חוויה שהיא לא מופע, לא סרט, לא פרפורמנס, אלא מסע בזמן, רעש, הגוף והנפש.
הערב הזה, על גג המכינה הקדם אקדמית לאמנויות "וואהל גראז" בדרום תל אביב, במעטפת של תיאטרון "קליפה", נשמע כמו פרק אבוד מתוך טוקיו 1983, נראה כמו חלום שנגנז במרתף מועדון "הפינגווין", אבל הגיע עם קול סופרן של אופרה אמיתית. רעות רבקה – REYREY, זמרת קלאסית, בוגרת הפקות מקצועיות ומדריכת דורות צעירים, בוחרת לשים את כל זה בצד ולהופיע בתוך סרט סטודנטים, על גג, עטופה בפס חלול של נויז אלקטרוני, עשן מהמקרן ורוח עירונית.
אז מה היה לנו אמש?
כאמור, רעות רבקה היא אמנית רב-תחומית, עם רפרטואר המשתרע על אופרה, מוזיקה מוקדמת, ג'אז ומוזיקת עולם, תמיד מחפשת השראה חדשה ומרחבים קוליים לא נחקרים. הופיעה כסופרן אופראי בהפקות מובילות בישראל ובאירופה, כולל האופרה הישראלית החדשה ופסטיבלים חשובים למוזיקה עתיקה, ויוצרת שיתופי פעולה עם מלחינים עכשוויים ואמני ג'אז ומוזיקת עולם.
לרעות תארים מהאקדמיה למוזיקה בירושלים ומהקונסרבטוריון המלכותי בהאג, והיא מוכרת בזכות קול גמיש, נוכחות סוחפת ויכולת לאלתור בכל ז'אנר אפשרי.
סרט סטודנטים שהופך לבמה חיה
אמש, על גג "וואהל גראז" בדרום תל אביב, נוצר ערב ייחודי שבו "סרט סטודנטים" "שדות זרים" או על פי הטייטל – DreamGirl מאת מלודי גרומברג, יוצרת תוכן, צלמת ובמאית, שלמדה בבית הספר לקולנוע ESEC בפריז ואף סיימה תואר שני בהיסטוריה של הקולנוע בסורבון, מהווה הקדמה לפרפורמנס ומוזיקה חיה אשר התמזגו לאירוע אחד. הסרט שנפתח עם נויז, חרדה ודימויים עמוסים, נפרש אל תוך החלל הפיזי, ורעות רבקה יוצאת מאחורי הסדין, "מגרשת" את הדמויות מהמסך ומפגישה את הקהל עם גוף וקול אמיתיים. התחושה היא מסע בזמן, מהמרתף של מועדון פינגווין בתחילת שנות השמונים אל גג תל אביב של 2025. על המסך ולצידה באקט הפריצה על הגג נטל חלק השחקן והגיטריסט בעז הילל מיגדן, ברקע צלילי השיר Slave To Love של בריאן פרי…
בגד גוף, סרטים שחורים וקול שמעז
רעות לבושה בבגד גוף בסגנון מדונה או ג'יי לו מוקדמות, עטופה בשכבת סרטים שחורים או פלסטיק שנופלים עד הרצפה. שיערה השחור מכסה לעיתים את פניה, והמיקרופון הופך להרחבה של הקול הסופראני שלה, שעוטף את הסביבה. הפלייבק, השירה החיה והאפקטים יוצרים חוויה שנעה בין תפילה חשמלית לנויז תעשייתי.
צלילים רועשים ודיסטורשן מוחלט
הסאונד היה גבוה, לעיתים כמעט על סף דיסטורשן. הגיטרה חרקה, שרטה והטילה גלים על הקהל, בעוד קול הסופרן צף מעליהם, לפעמים נבלע, לפעמים חותר מבעדם כמו סכין. זה לא היה ערב שקט או מנחם; זו הייתה חוויה מוחשית, רעשנית, שמבקשת לזעזע ולטלטל את הגוף והנפש.
שירים בין נוסטלגיה למקוריות
חלק מהשירים נשמעו כאילו הגיעו מתחילת שנות השמונים, קלידים אלקטרוניים, ביטים מכאניים ואווירת גל חדש. לצד זאת, רעות שילבה שירים מקוריים וחידושי מחווה לשירים מוכרים, כמו להיטי קייט בוש, כשהיא מפרקת ובונה אותם מחדש, לא חיקוי, אלא התכתבות חדשה עם המקור.
כאשר הפנים נעלמות
הפנים של רעות נותרו לעיתים בחשכה, משום שהמקרן ועמודי התאורה לא היו מותאמים לגובה שלה. זה יצר דיסוננס: הקול נוכח, הגוף גלוי, אך המבט האנושי, מה שמחבר את הצופה, נשאר חסר. החוויה הופכת למחצה ויזואלית, למחצה רגשית, אך עדיין נוגעת במקום עמוק.
מילה
הערב הזה לא היה מופע "יפה". הוא היה ערב של מסע, בין סרט, קול, גוף ונויז; בין פרינג' לבין אופרה, בין נוסטלגיה למקוריות. רעות רבקה מצליחה להחזיר אותנו למקומות שלא חשבנו שניתן לחוות על גג בתל אביב, ולהשאיר אותנו נעים בין התפעלות, מתח וחוויה קולית יוצאת דופן. המיקום הפיזי של האירוע, על גג פתוח באיזור תעשייתי למחצה בדרום תל אביב, בימים אלו של שלהי אוקטובר, חסך במיזוג, נתן לסאונד להתפרע ויצר אווירת שוליים סמי אוונגרדית.
המופע ישוב במוצאי שבת באותו מקום, כאן כרטיסים
