אמש, באולם ע"ש צוקר בהיכל התרבות בתל אביב, נדמה היה שהזמן התעקם על עצמו לרגע: יעל כהן, מתופפת הלהקה המיתולוגית – "המכשפות", עלתה לבמה והחלה לספר, לנגן ולחבר בין ההווה לעבר, כאילו מזמינה אותנו להצטרף למסע אישי בתוך ההיסטוריה שלה – ושל כולנו. לצידה של יעל על הבמה היו מיקה גן מור על בס ולאורי צוק על גיטרה חשמלית.
בין סיפור לסיפור, בין תוף ראשון לפיצוח גיטרה, הקול של ענבל פרלמוטר, מתוך ההקלטות המקוריות, צף מעל הכל. הקהל, נדם ונשאב פנימה, חווה כל נגיעת תוף ורטט מלודיה כזיכרון שמחייה רגעים שנשכחו, אבל עדיין גרים בגופנו.
והחוויה לא נותרה רק בצלילים: מסביב, על המסך מאחורי הבמה, פרץ וידאו ארט מרתק, תיעודים נדירים, תמונות אייקוניות, פיסות חיים קטנות שמחברות אותנו ישירות אל התקופה. לפעמים זה היה רגע של צחוק, לפעמים של געגוע, אבל תמיד הרגשנו שם, בתוך אותה אנרגיה שהפכה את המכשפות לבלתי נשכחות.
המופע לא היה רק חזרה למוזיקה: זו הייתה הזמנה לחוות מחדש את הרגעים האלה, לחוש את העבר נושם כאן ועכשיו, ולהבין שמורשת, כמו תוף שנמשך, ממשיכה לרעוד בנו גם שנים אחרי.
