והנה אנחנו שוב מוצאים את עצמנו חוזרים אל מוזיאון תל אביב לאמנות, משוטטים בין הגלריות והחללים בניסיון למצוא מפלט מוזיקלי אפילו אם זה רק ללילה אחד, במסגרת אחד האירועים המיוחדים והחד־פעמיים שמפיקה לבונטין 7 מדי שנה. כן, מדובר בפסטיבל "לילה לא שקט במוזיאון תל אביב", שמציין את חגיגות יום ההולדת ה-19 של הלבונטין 7, אחד המוסדות החשובים בתרבות המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.
הפסטיבל, שתוכנן תחילה ליולי – כמיטב המסורת – נדחה בשל הסמיכות למתחם כיכר החטופים והאווירה הציבורית הרגישה, והועבר לסוף ספטמבר. אך אל דאגה – דחייה איננה ביטול, והחבר'ה של לבונטין 7 הוכיחו שגם עם שינוי בלו"ז, אפשר להרים אירוע שכולו תשוקה, אהבה ואקלקטיות מוזיקלית במיטבה.
השנה, ההפקה בחרה בקו רחב שמקיף מגוון רחב של ז'אנרים – מהיפ–הופ וטראפ, דרך רוק אינדי ועד לאוונגרד מוחלט וכלה בפופ טהור. 16 ההרכבים והאומנים שעלו על הבמות פיזרו תחושה של קרנבל תרבותי שמטשטש גבולות בין מרכז לשוליים, בין קהל קבוע לחובבנים סקרנים.
אז מה היה לנו שם?
במחוזות ההיפ-הופ קיבלו אותנו עדן דרסו, שי טרא ליטמן ועטר מיינר – שלושת המוזיקאים האלו מייצגים היטב את הלך הרוח של דור ה־Z עם נגיעות של נשמה ופואטיקה. בגזרת הרוק הכאסחיסטי אותנו הזאבות האנרגטיות וגולי 52 הקצביים, בעוד שסצנת הרגאיי קיבלה את הכבוד הראוי לה בזכות הופעתם המשובחת של ספוטניק היי פיי.
באיזור המחוספס והנועז של האוונגרד, בלטו שני מופעים בלתי נשכחים: אסף שחורי הוביל את ההרכב Banja לגרסה פסיכדלית־פרודית לפסקול של בוב ספוג (!), והצמד UIUIUI הוכיחו שגם בלונים יכולים לשמש ככלי נגינה – לפחות כל עוד הם מתפוצצים בקצב הנכון.
בקבוצת אומני האינדי ניתן למנות את הופעות הסולו של שיי, של דני דורצ'ין ושל בועז קראוזר וכן ההופעה המרגשת של דניאלה תורג׳מן ולקינוח גם הופעה של מלך האינדי וזה שבגללו הכל התחיל – עמיר לב בהופעת להקה עם אירוח באמת מיוחד וסופר מרגש של איה זהבי פייגלין. ולמי שחשקה נפשו במוזיקת עולם בהשפעה ים תיכוני על אותה במה הופיעו ההרכב הותיק בום פם שאירחו את מעיין ליניק
ועם כל זה לא מספיק ולמי שקצת רצה פחות אינדי וקצת יותר פופ אירגנו הלבונטין 7 הופעה מיוחדת של אלון עדר ולהקה באולם רקאנטי ולסיום כהופעה מרכזית של הערב הגיעה אלינו נעמי אהרוני-גל, או כמו שכולנו מכירים אותו -נונו. מלכת הפופ האמיתית שנתנה כהרגלה שואו מצויין, צבעוני, אופטימי כסוג של אסקפיזים טהור לכל מה שקורה מחוץ למוזיאון.
אבל הכוכבת האמיתית של הערב הגיעה לגמרי בהפתעה (חלק יגידו שלא) – האזעקה החוטית שהפעם בניגוד לכל הפעמים הקודמות אפילו לא הודיעה על עצמה באפליקציה של פיקוד העורף ופשוט נכנסה לכולנו בדיוק באמצע השיר, אם זה היו אלו ששהו באולם בזמן ההופעה של אלון עדר, או כאלו שזכו להופעה האינטימית של דניאלה תורג׳מן ואולי אלו שבדיוק היו באמצע הבירה והשאכטה בחצר צופים בעמיר לב שבדיוק אירח על הבמה את איה זהבי פייגילן.
היינו כמעט בסדר עד אז, שעתיים וחצי אל תוך האירוע, ניסינו לשכוח את כל מה שקוראים עליו בעיתון, את זה שכל העולם הזה נגדנו, את העובדה המקוממת שכל מה שהיושבים בראש עושים זה להשאר לשבת, לקחת, להרוס ולפלג. אבל את החטופים אף אחד לא שכח. הכיכר הגדולה מלאת המייצגים קידמה את כל באי המוזיאון, הזכירה לנו שכל רגע של שמחה, רגע של בריחה תמיד ילווה אותנו עם המציאות של אלו השבויים בעזה.
אבל איך יוצאים מפה? האם מותר באמת לשמוח? ואם שותים בירה זה בסדר? והאם בכלל אפשר לכתוב שירים שמתעסקים בבעיות האישיות של הכותב אותם והאם בכלל אפשר לשיר על בוקר ציח וצח עם צהריים שאכט? גם אחרי שנתיים זו שאלה שעדיין עברה לכל אחד מאיתנו בראש שהצטופפנו במרחב המוגן של המוזיאון.
ואחרי שלוש פסקאות שגרמו לי לחשוב, האם כדאי בכלל להמשיך את הכתבה הזאת, אני לוקח החלטה ומעבר חד חזרה לערב ולציון כמה רגעים שעשו לי את הערב, אז ברשותכם:
עדן דרסו
כבר שש שנים שאני עוקב אחרי עדן דרסו, מאז שעלתה לבמה בהופעה של עטר מיינר עם שיר קליט שהפך להיט (אוטובוסים), פאוץ' אחד ונוכחות ממגנטת. היה לה משהו קוסם אז, ויש לה הרבה יותר מזה היום. היא השתבחה, התחדדה, והפכה לאחת הקולות הכי מדויקים בפופ־היפ־הופ המקומי.
החיבור הנצחי שלה עם DJ Mash ממשיך להניב הופעות מהודקות להפליא, מין דיאלוג מוזיקלי אינטואיטיבי שכבר לא צריך מילים. יש לה קול מעולה, אבל גם נוכחות, טקסטים עם ניואנסים וחיתוך דיבור שהוא לגמרי שלה. לא צריך להכריז עליה ככוכבת, היא פשוט שם.
גולי 52
לא הכרתי אותם לפני הערב הזה, אבל גולי 52 תפסו אותי כבר בצליל הראשון. רוק צעיר, בועט, עם הרבה לכלוך טוב. עוד בעלייה לקומה השנייה, הרגשתי את המדרגות רועדות כאילו הן עצמן לא מסוגלות לעמוד בשקט. כנראה שיש מוזיקה שלא צריכה הקדמה.
הם מגיעים מפתח תקווה, ונשמעים כמו תחנת רדיו פיראטית שמישהו פתח בגג. אין אצלם התחכמויות – רק תופים, גיטרות, טקסטים שנזרקים החוצה בלי סינון והמון רעב. מזכירים לכולנו שרוק זה לא נוסטלגיה, זו דרך חיים. וזה מדבק.
אלון עדר ולהקה
באולם רקנאטי, עם תאורה רכה ומושבים מרופדים, אלון עדר והלהקה נראו כמעט לא שייכים לכל הרעש שם בחוץ. אבל מהרגע שהם התחילו לנגן – הכל התיישב במקום. יש לו דרך להיכנס ללב עם שירים שנשמעים כמו זיכרון, גם אם אתה שומע אותם לראשונה.
"בתנועה, במבט", "שיר לאמא", "בקול גדול" – שלושה שירים שיכולים לפרק אותך בשקט. לא דרמה גדולה, רק דיוק רגשי שנכנס מתחת לעור. לראות אולם שלם שר איתו כל מילה, בלחש כמעט, היה תזכורת לכך שמוזיקה לא תמיד צריכה לצעוק כדי לחדור.
Banga, UIUIUI
שני ההרכבים האלו עושים כנראה את כל מה שאסור לעשות במוזיקה, וכנראה שזו אומנות מיוחדת לשבור את כל חוקי הקצב כדי להגיע ליצירות האלו וזו בהחלט הברקה לקחת את המוזיקה של בוב ספוג ולהפוך אותה ליצירה אוונגרדית, מוזרה ובמפתיע גם שווה ריקוד, יש כאלו שזה ממש לא התאים להם , אבל לרבים האחרים שנשארו לשמוע יותר מכמה דקות התגלה הקסם והסדר בתוך שבירת הכלים
הזאבות
בכל פעם שאני רואה את הזאבות, אני זוכר למה אני אוהב רוק. זו לא רק העוצמה, אלא ההתמדה – הן כבר 13 שנה עושות רוק נשי בלי להתנצל, בלי להוריד ווליום, ובלי לחפש להתחבב. הן פשוט באות לנגן, ולתת את זה חזק.
זו לא הפעם הראשונה ובטוח לא האחרונה שיצא לי לראות את הזאבות בהופעה ובאמת בכל פעם הן נשמעות יותר טוב ויש להם שואו של להקה שיודעת איך לעשות את זה נכון. כן, הזאבות הן בין להקות הרוק החשובות ביותר שפועלות כרגע ואם לא יצא לכם לראות הופעה – רוצו!
נונו
ברור שציפיתם שאכתוב על נונו. זה לא כי זה צפוי – זה כי זה מתבקש. שלוש שנים עברו מאז הוזמנתי להופעת הבכורה שלה בבארבי, אז כתבתי עליה באהבה גדולה. אחר כך שאלתי את עצמי אם נסחפתי, אולי זה היה הרגע. ובכן – זה לא היה הרגע. זה היה בדיוק.
נונו היא לא רק כוכבת, היא הכוכבת של הפופ הישראלי. כל שיר שלה נשמע קליל, כיפי, קל לעיכול – אבל בפנים יש דיוק, חוכמה, נוכחות, טון אישי ואירוניה שמתוחזקת ביד בטוחה. יש בה משהו שגורם לך להאמין שפופ יכול להיות גם אינטיליגנטי וגם נגיש, גם שטותי וגם חד.
והכי מדהים? הקהל רק מתרחב. אוהבי פופ, אינדיסטים, רוקיסטים ואפילו חבר’ה עם טישרט מטאל – כולם מרגישים שהיא שלהם. וזה, תודו, נדיר.
