דרמה קומית על נשים, אהבה ואובדן
"משהו טוב" ( במקור – Things I Wanted to Say, But Never Did) מאת איליין מרפי הוא מסע נשי מרגש. שלוש נשים – סבתא, אם ונכדה – מגלות את עצמן מחדש דרך רגעים של אהבה, אובדן והומור חד. העלילה נחלקת לשלושה סיפורי חיים אישיים של כל אחת מהנשים, הקו המחבר ביניהן מעבר לקשר המשפחתי הביולוגי הוא העיסוק במיניות של כל אחת מהן בזוית שלה.
מדבלין להבימה – הסיפור חוצה יבשות
המחזה עלה לראשונה בפסטיבל הפרינג' בדבלין בשנת 2008 וזכה להצלחה בינלאומית. בישראל הוא עלה בתיאטרון הלאומי הבימה בשנת 2012, בכיכובה של ליא קניג כסבתא קיי. שנים מאוחר יותר חזרה קניג לאותו תפקיד לצד מאיה מעוז ונעמי הררי, בהפקה מחודשת.
במת ברטונוב – שלושה צדדים לקהל
ההצגה עלתה באולם ע"ש ברטונוב, המוכר במבנה הייחודי שלו – קהל משלושה צדדים. הבמאית לילך סגל יחד עם הכוריאוגרף עמית זמיר בנו בימוי חכם, שבו שלוש השחקניות פנו לכל פינה באולם. כך נשמרה תחושה אינטימית ושוויונית, שכל צופה במרכז, ימין או שמאל – אינו ננטש בצד.
ליא קניג – שבירת מסגרת ורגעים אישיים
לִיַא קֶנִיג-שְׁטוֹלְפֶּר, בגיל 95, עדיין מטלטלת את הבמה במלוא המרץ. היא ידעה להכניס נימה אישית ועכשווית להצגה. במספר רגעים היא שברה את המסגרת, יצאה מהטקסט ופנתה אל דמויות בקהל – אולי מוכרות לה באופן אישי. כל זה קרה תוך חזרה מהירה ואלגנטית להמשך העלילה, יצירת אקט מקומי בזמן אמת. יכולות כאלה, של הפיכת הרגע הכתוב לרגע חי ומוחשי מול הקהל, לא ניתנות לכל שחקן. בעוד אחרים בגילה כבר רובצים בבתי אבות. קבלו את "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי" וכלת פרס ישראל, שמוכיחה שהכישרון והאנרגיה לא מזדקנים לעולם.
עיצוב התלבושות – צבעים כהים עם קריצה אדומה
יובל כספין בחר להלביש את שלוש הדמויות בקווים כהים – אפורים ושחורים ולהוסיף עיטורים אדומים בוהקים כשני. ליא קניג לבשה שמלת שנות השישים באפור כהה, עם שרשרת עיגולים אדומים קלאסית. מאיה מעוז הופיעה בלבוש שחור כולו, טייטס וחולצה מתבדרת, לצד נעלי עקב אדומות בוהקות. הצבע האדום נוכח בסצנה עוצמתית, רמז לאישה הנעה בין נעורים לבשלות. נעמי הררי בלטה במכנס וחולצה קצרים בשחור, שהבליטו רעננות ותנועה צעירה, על שערה סרט אדום ועל רגליה מגפונים שחורים עם שרוכים אדומים. אביזרים פשוטים – כורסת סלון בצבע אדום, מנורות קריאה המוזזות בזריזות מצד לצד ובלייזר שחור – אשר שימש ליצירת דמויות מדומיינות. ברגע אחד היה זה גבר, וברגע אחר – תינוק נישא בידיים. קריצה בימתית מוצלחת במיוחד.
התרגום – בין שפת רחוב לאירלנד הרחוקה
הטקסט תורגם בידי רבקה משולח, אך לא חף מקשיים. במקור מדובר בדבלין, בפאבים ובברים – עולם אירי מובהק. בתרגום שולבו סלנגים מקומיים כמו "ערס" ו"שרמוטה", שקשה לחברם לשמות האנגליים. כך נוצר פער תרבותי – האם להישאר נאמנים לאירלנד, או לאמץ זווית מקומית מלאה? לטעמי, חבל שלא נעשה ניסיון להציב את הסיפור גם כאן, בשפתנו ובמרחב שלנו.
בסוף – תמיד נשאר משהו טוב
למרות המשברים, ההחמצות והאובדן – המסר המרכזי פשוט: תמיד יש משהו טוב ביד. הנשים מתאחדות סביב חיים חדשים, תינוק שנולד ומעניק להן תקווה, אהבה ואור חדש.
חוויה אישית שלי
כצופה, הרגשתי את החיבור המיוחד בין הנרטיב והמשחק. הרגעים שבהם קניג שברה את המסגרת והפנתה מילים ישירות לקהל, יצרו חוויה חיה ומיידית. ההצגה לא רק מספרת סיפור – היא מזמינה אותך להיות שותף, להרגיש, ולהיות נוכח ברגעים הקטנים והגדולים כאחד. למרות האינסידנטיים הדרמטיים, הכל מתנהל בחיוך שסוחף – דרמה קומית.
לחצו למידע אודות מועדים נוספים של ההצגה ורכישת כרטיסים
