קטע קריאה
למראית עין, אי אפשר לנחש שגרישה, הגבר השתקן והשמנמן שמתגורר עם אימו בדירת שיכון מתפוררת, מתגלגל ממאה למאה, מארץ לארץ ומגוף אחד אל גוף אחר. החיים המסעירים שחווה לפני ארבע מאות שנה בעיירה נידחת במזרח אירופה, במאה השמונה–עשרה בוונציה, או מאה שנה אחר כך במרוקו, הותירו בו חותם וצלקות.
גרישה הוא אולי השקרן הכי כן שיצא לכם להכיר, ובכל זאת לא נראה שמישהו מאמין לו. אולי גם הוא כבר לא. אימא שלו תגיד לכם שגלגול נשמות זאת שטות גמורה. מבחינתה, "חיים יש רק אחת, כל השאר זה מטאפורה".
כך בערך נפתח הספר "נשמות" אותו כתב המתרגם, הסופר והמחזאי רועי חן.
הספר
"נשמות" הוא ספר מאת הסופר והמחזאי רועי חן, אשר הוציא מתחת לידיו ספר שכל כולו פנטזיה ריאליסטית המתארת את סיפורו של גרישה, גבר שתקן המתגורר עם אמו בדירה קטנה ביפו. גרישה טוען שנשמתו משוטטת בעולם כבר 400 שנה, מאז שנולד במאה ה-17 בעיירה יהודית. הוא מת ונולד מחדש שוב ושוב, נודד ממאה למאה, מארץ לארץ, מגוף לגוף – מפולין, דרך ונציה ומרוקו, ועד לעלייתו לישראל בשנות השמונים של המאה שעברה עם גל העלייה הגדול ממה שהיה בעבר ברית המועצות. המסע הזה מעורר שאלות על חטא, אהבה, זהות וזיכרון.
המחזה
המחזה "נשמות" בתיאטרון גשר הוא עיבוד בימתי לספרו של רועי חן, שהוא גם מחזאי הבית של התיאטרון וחתן פרס עגנון לאמנות הסיפור לשנת 2023. ההצגה עלתה לראשונה במרץ 2025 בבימויו של איתי טיראן, שחזר לביים בגשר לאחר הצלחתו עם "ריצ'רד השלישי" .
במשך שעתיים וחצי פורשים חן וטיראן בפני הצופים פנטזיה החגה סביב רעיון גלגול הנשמות על פי האמונה היהודית במגמת תחיית המתים ביום הדין. המחזה נפתח עם שידור חי מתוך סמארטפון אותו אוחז השחקן אריאל ברונז המגלם שלל דמויות – גרישה, המספר, גלגוליו בנשמותיהם של גץ, גדליה וג'ימול ומביא את סיפורו של צעיר שעלה לישראל מברית המועצות שמצוי בתסבוכת נפשית עמוקה ומבקש לשים קץ לחייו במטרה לחזור שוב בגלגול נשמות אחר.
פתיחה מדהימה זו לוקחת את הצופים במהירות הבזק ארבע מאות שנים לאחור לחבל הארץ במזרח אירופה היכן שכיום מצויות המדינות פולין וליטא, אז אזור בו קיימות עיירות יהודיות רבות, שטעייטעלים, ולערב חג הפורים בבית משפחתו של גץ, נער יהודי, אחותו גיטל, אביו פרץ ואמו העושים את הכנותיהם לקרת הפורים שפיל המסורתי. המשפחה חיה בצל החיים והמוות כאשר אביו עוסק ביצירת מצבות אבן לאנשי העיירה.
קיים רווח ופעורה גם תהום מסויימת בין הכתוב ומתואר בספר עצמו, אותו הספיקותי לקרא ברצף מספר שעות בטרם הגעתי לתיאטרון גשר עצמו אמש, לבין המתרחש על הבמה, מדובר מן הסתם באילוצי תקציב המצמצמים את המחזה באופן פיזי למספר קטן של סצנות בחדרי הבית, החדר המרכזי, חדר הרחצה וחדר שינה של דירה גנרית במאה העשרים בישראל, התאורה, האביזרים והאפקטים משווים לסצנה העכשווית את הנוכחות של העיירה הדמיונית חורביצה.
במהלך ההכנות לשפיל מגיע אחד הגויים מהעיירה הסמוכה לבקר בבית המשפחה, מדובר בעגלון ליטאי האוהב לשתות לשוכרה, העלילה מסתבכת כאשר אבן הניתכת על ראשו מקפדת את חייו, בני המשפחה מעלים את גופתו על סוסו בידיעה שהוא, בעל החיים יודע את הדרך חזרה לעיירה הגדולה. כאן בעצם נפער ההבדל בין הספר למקור, שם בכתובים אותו גוי שמת לגמרי מוצב על גבי עגלתו הרתומה לסוס ואילו גרישה, גיבור העלילה ואחותו גיטל מסתתרים באחוריה כדי לוודא שהמסע יוצא בכיוון הנכון וברגע האחרון הם מסתלקים ממנה לבל יחשדו בהם כאחראים למותו של הגוי. דבר מוביל לדבר ופוגרום שגרתי ביהודי השטעטל יוצא לדרך. סצנה זו נוגעת בין היתר בראשיתו של התיאטרון היהודי שקם כמה מאות מאוחר יותר במזרח אירופה, בסצנה הזו הוא קורם עור באופן הכי פשטני בגילום דמויות הפורים שפיל תוך קריצה להט"בית בדמותו של האב המסיר את זקנו ולובש את שמלת אשתו כדי להיכנס לתפקיד מלכת אסתר.
כעת אנו מקבלים סינכרון מושלם, טקסטואלי לפחות בין העלילה לבין המחזה. השחקנית המצויינת יבגניה דודינה המגלמת את דמותה של האם, שם בעיירה וכעת בישראל כעולה חדשה מביאה את הטקסט, מונולוג מפעים, ממש כמות שהוא נכתב בספר, מילה במילה, לוקחת את הצופים ארבע מאות שנים קדימה לישראל ומציגה את בנה כרווק לא אפוי בנפשו ושכלו.
מכאן מתחיל להיטוות מעגל חיים בלתי פוסק או יותר מדוייק, גלגול נשמות שהוא ליבתו של המחזה, אנחנו כבר לא בשטעטל המזרח אירופאי, אנחנו מאה שנים קדימה בעיר ונציה, השנה 1720, בליבו של הגטו היהודי הראשון, כעת עם המשפחה היהודית בה הנשמות מתעתעות בצופים. אנו עדים בין היתר לראשיתה של ההתעוררות הפמיניסטית כאשר נשים בעדה היהודית החלו לעסוק במלאכות שהיו עד אז שייכות רק לגברים, הפעם מדובר בבית דפוס, ראשיתו, ממש מסע היסטורי הנע בין הפנטזיה לריאליזם. גם בסצנה האיטלקית מגשרים בתיאטרון על הפער בין אווירת הספר למציאות על הבמה בטריקים קטנים כאשר ונציה נחשפת לעיני הצופים כשהעלילה מתרחשת בחדר הרחצה והאמבטיה הופכת בעצם לגונדולה הנהוגה בידי עלא דקה המשייטת בתעלות, אלו נוצרות מתוך זרזיף בלתי פוסק של מים מחור בתקרה, החור שבסצנה הקודמת היווה מקור הכניסה של פתיתי שלג בעיירה הליטאית… בסצנה זו מבצע עלא את שיר הגונדולייר.
הסצנה האיטלקית לוקחת את צמד הנשמות לתפקידי אהבה, הגיבור שהיה פעם גץ וגרישה נקרא כעת גדליה ואילו הנשמה התאומה שלו שהייתה אחותו גיטל היא אהובתו גיילה.
אני אבצע דילוג רחב כעת ואעבור היישר לסצנה השלישית הממוקמת במאה ה-19 בעיר פס שבמרוקו, זוכרים את החור בתקרת חדר המגורים הגנרי? עכשיו הוא משמש לזרזיף חול מדברי המסמל את מדבר הסהרה האפריקאי… כעת אותה נשמה גיבורת הספר והמחזה מתקיימת בגופה של ג'ימול פדידה, פרוצה יהודיה אותה מגלם גם הפעם אריאל ברונז, נשמתו התאומה עוברת לשכון בגופו של גבר, גבריאל סיסו, מתורגמן העובד עבור הבריטים במרוקו, פרק זה הוא אחד החזקים והמרשימים שבמחזה, ברונז המגלם את דמות האשה לוקח את העלילה למחוזות הכי סקסיסטיים ומה שקרוי "לצפייה מעל גיל 16…". גם כאן לא ארחיב ואסתפק בכך שאנחנו עוברים בשלב מסויים לסצנה האחרונה, הנה אנחנו שוב בשנות השמונים של המאה העשרים, מדינת ישראל, משפחה חד הורית, האם מרינה, הבן גרישה, אפקט הסמארטפון בשידור חי שמלווה את המחזה מעת לעת במונולוגים פילוסופיים חוזר שוב לקליימאקס הכי גדול של חיים ומוות, זהות המתערבבת עם שלל שאלות. כאן אני מציב את אמריתו של גרישה שהיא בעצם המוטו של המחזה – "למות זה כלום, המוות הוא תמיד אותו מוות. החיים – הם אלה שמשתנים."
באופן כללי ומסיבות מובנות לא כל הכתוב בספר עובד לכדי המחזה על סצנותיו, חלקים מסוימים הושמטו על מנת לתת לעלילה לזרום בשצף קצף ומבלי התמהמהויות, אלו טובות באמת למוצר הנייר או כפי שאני אוחז בידי גרסה דיגיטלית מבית פלטפורמת "עברית" שעותק ממנו נמכר במחיר סמלי.
מסקנות
הבמאי איתי טיראן שלא מזמן ביים את המחזה ריצ'רד השלישי אף הוא בכיכובה המפואר של יבגניה דודינה עשה כאן עבודה מעולה, השכבות שנערמות ומתחלפות במהלך העלילה מצליחות להעביר לצופים את הרעיון הטמון בסיפור המחזה סביב גלגול הנשמות היהודי, הפילוסופיה מסביבו והסיפורים ההיסטוריים שנרקמים מתוך ההיסטוריה של העם היהודי.
לצידו של טיראן מצוי צוות שהרים כאן עבודה מפוארת, החל בתלבושות של פולינה אדמוב, בתפאורה של ערן עצמון ובתאורה של גלב פילשטינסקי.
אציין כאן את עבודתו של דורי פרנס שהיה אמון על הצד המוזיקלי, לצד האפקטים הקוליים שהעלו את סף תחושות הדרמה בעלילה הוא רקם ביד אמן כמה שירים, במיוחד אציין את הביצוע בשפת היידיש לשיר הללויה של ליאונרד כהן, את הביצוע של התזמורת האנדלוסית ירושלים ליצירתו של אלבינוני אדג'יו עם שירה במרוקאית בפיו של הפייטן ליאור אלמליח, במחזה עצמו הקטע מבוצע בפי נטע רוט בלייב., ואת כל צוות השחקנים המבצע גם בלייב את שירו של ליאור ייני – "מיהו המילל ברוח" החותם את ההצגה.
כך מספר דורי פרנס על החיבור המוזיקלי שטווה אל תוך המחזה – "אני רק מוסיף שהשירים בהצגה גם הם גלגולים: ״מיהו המיילל ברוח״הוא במקור שיר ערש רוסי שעבר גלגול לעברית, הללויה של לאונרד כהן התגלגל ליידיש, האדג׳יו של אלבינוני עבר גלגול מרוקאי, בקרנבל בוונציה שרים שירי סן רמו… הכל גלגולים."
הקאסט – יבגניה דודינה בתפקיד האם הרוסיה מרינה, אריאל ברונז בדמותם של גץ, גדליה, גרישה וג'ימול , נטע רוט בדמותן של מלכה, גיילה וסולטנה, גלעד קלטר בדמותו של פרץ, סלומונה והלקוח הבריטי, עלא דקה בדמות פאבל, הגונדולייר וגבריאל, איה זמיר או רוני אורגד בדמותן של הילדות גיטל, דבורה ומסודי.
משך ההצגה: שעתיים כולל הפסקה
לחצו למידע אודות מועדים נוספים ורכישת כרטיסים
