נוסטלגיה של ילד תל אביבי
ראשית אפתח בחפירה והעלאת זכרונות מהעבר, עבורי פסאז' הוד המיתולוגי, הוא חווית נעורים. הקומפלקס עם חנות הדגל של אופנת מצקין, חנות הספרים והמגזינים בצרפתית אלשיך, מספרת ואטורי היוקרתית בקומה השנייה עם מכונות הפן שנראו כמו קסדות חלל, חנות בגדי הספורט של מאמן נבחרת ישראל יוסל'ה מרימוביץ וחנות התקליטים בה רכשתי את תקליטון הגרוב הראשון שלי עם הלהיט הענק של מנו דיבנגו המיתולוגי – סול מקוסה. אך לא רק חנויות, בפסאז' הוד חוויתי לראשונה, כילד בכיתה ב', לפני שישים שנה בדיוק, את הצגת התיאטרון הראשונה שלי – המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בהפקת התיאטרון הקאמרי ששכן בחלקו המערבי של הבניין, כמו גם כנער שלל סרטי פעולה כולל סרטי ג'ימס בונד בקולנוע הוד ששכן במרתף הבניין.
את בית ליסין הכרתי במשכנו הישן סמוך לכיכר המדינה דאז, כיום ה"א באייר, סרטי פעולה לילדים בהקרנות אחה"צ, מועדון הרוק הישראלי שנטע בי את היסודות לאהבת ההופעות.
אמש נתנה לי ההזדמנות לחזור לפסאז' הישן והוותיק שעבר שיפוץ כללי ותיאטרון בית ליסין קבע בו את משכנו הנוכחי היכן ששכנו הקאמרי וקולנוע הוד, במתחם שעבר שיפוץ כללי ומודרני.
אבל בואו נעזוב את פרץ הנוסטלגיה, אנחנו מצויים במאה העשרים ואחת, היכן שעולם הספרים הולך ונעלם, כך גם בתי הקולנוע מפנים מקומם לטובת הסטרימיניג והצפייה הביתית. ברם עולם ואולם התיאטרון נותרו כאטרקציית תרבות בשר ודם, חוויות מוחשיות של במה, תפאורה, שחקנים והנאה.
וזהו סיפור המחזה
אמש כאמור הגענו לתיאטרון בית ליסין על מנת לחוות את הצגת הפרמיירה של המחזה "הכל אודות איב". המחזה המבוסס על סרט קולנוע בשם זה שעלה בשנת 1950 בהפקתו ובימויו של ג'וזף ל. מנקייביץ' בעקבות הסיפור הקצר "חוכמת איב" מאת מרי מור. מי שככבה בסרט בתפקיד הראשי הייתה לא פחות מאשר בטי דייויס בדמותה של מרגו צ'נינג, כוכבת תיאטרון מבוגרת המכניסה לחייה עוזרת אישית צעירה בשם איב, מעריצה שלה שרוצה לגעת בתהילה. איב מתגלה כחרוצה, נאמנה, פעלתנית וזמינה, והקשר בין השתיים מתהדק. גם האנשים בסביבתה של מרגו מתחילים להתאהב באיב. בזמנו זכה הסרט בשישה פרסי אוסקר וכן גם מרלין מונרו שיחקה שם…
עד כאן הכל נראה טוב ויפה עד שאט אט נחשפים סדקים בסיפורה של איב ומניעיה האמיתיים. באחד הערבים מתנדבת איב להחליף את מרגו בתפקידה הקבוע על בימת התיאטרון ומכאן העלילה מתפתחת למאבק נשים על כבוד, מעמד, פרסום והצלחה, כמו גם על אהבה, גברים, ובקיצור קרב אדיר עשיר ביצרים, קנאה וסודות. מתכון מצויין לעלילה סוחפת ומתפתלת.
הגיל והתרגיל
אין ספק, כפי שמציינת העיתונאית מירב יודילביץ במאמר בחוברת המלווה את המחזה, כי התרבות המקדשת את הנעורים בתעשיית הבידור היא שדה פורה למאבקים ויריבויות בין שחקניות על מקומן בעולם התרבות והבמה, על אור הזרקורים ותשומת הלב הציבורית והתעשייתית כאחת, בניגוד להתבגרות (שלא לומר הזדקנות..) של גברים (כי כמה גברים צובעים שיער ראשם המאפיר לעומת נשים שנותרות בלונדיניות, ברונטיות או שחורות כפחם גם בגיל הבלות) המאבק הנשי כנגד הגיל מבחינת מקומן בבורסת התפקידים המוצעים הוא לא קל בכלל. לא כולן הן גילה אלמגור או ליא קניג שכוחן על הבמה עדיין במותניהן למרות שלבטח לא יקבלו תפקידי פרגיות צעירות ומתוחות עור.
הקאסט
את הדמויות על הבמה מגלם קאסט הכולל בראש ובראשונה את השחקנית מגי (מרגלית) אזרזר – סבג המגלמת את דמותה של מרגו צ'ניג כוכבת התיאטרון, התפקיד כמו תפור למידותיה של מגי המחוללת פלאים על הבמה כדמות נשית מלאת יצרים שלא דופקת חשבון לאף אחד ויודעת לשחק את החיים עצמם. את דמותה של העוזרת המסורה איב הרינגטון מגלמת באופן מרשים ביותר השחקנית סוזנה פפיאן אשר כמו זיקית משתנה על הבמה בהתאם להתפתחות העלילה וחשיפת הדמות האמיתית.
לצד שתי הנשים החזקות הללו אנו מוצאים שלוש דמויות גברים. הראשון הוא אופיר וייל המגלם את דמותו של מבקר התיאטרון רב התככים והמזימות אדיסון דה וויט שהחל מהרגע הראשון של המחזה מופיע בהפתעה במעבר מושבי הקהל וכשאור הזרקורים מופנה אליו וכשכל הקהל מטה ראשו לכיוונו הוא פורץ במונולוג תככים מצויין.
הגברים הנוספים במחזה ואלו שבאמת קרובים למרגו הם אסף יונש המגלם את דמותו של הבמאי ואהובה קלמנט האוול, תום חגי המגלם את דמותו של לויד רוברטס המחזאי שתסריטיו לא מתקבלים על ידי מרגו למרות קשרי החברות בינה לבין אשתו קארן רוברט המגולמת בידי השחקנית זוהר מידן אשר בתפקידה היא גם דמות בעלילה וגם מספרת הסיפור בקטעי ה"טיים אאוט" במהלך העלילה.
דמויות נוספות שמצויות במחזה הן השחקנית אורה מאירסון בדמות ליילה, שחקנית בשאיפה ונועה וטנר המגלמת ארבע דמויות משנה במהלך המחזה. אני יכול לומר שהתרשמתי מכל הקאסט כשחקנים מיומנים ומוכשרים המיטיבים לגלם את הדמויות השונות באופן מרשים שסוחף אותך כצופה אל תוך העלילה כאילו והחיים האמיתיים נגלים לעיניך, או בהגדרה אחרת – משחק אמין, אמיתי ומציאותי.
באופן כללי לקח דודי פרנס, מתרגם המחזה מגרסתו הקולנועית (כמדומני שגם גרסת במה בטייטל Applause שכתבה ועיבדה מרי מור בשנות השבעים עלתה באוף ברודווי…), ועיבד את העלילה שתתאים עצמה לבימה הקטנה יחסית של אולם מספר 2 במשכן תיאטרון בית ליסין (היכן ששכן בעבר אולם הקולנוע הוד..). הבימאית רוני ברודצקי עשתה כאן עבודה מושלמת בעיצוב הדמויות ותנועתן במרחב הבמה (ליאור תבורי על זה). מילה טובה ומעבר לכך לשירה וייז שעיצבה את התלבושות שלקחו את העלילה בחזרה לשנות החמישים של המאה שעברה, אהבתי את מכנסי הגברים הרחבים והנוזלים מבדים שלא רואים כיום בעידן הסקיניז… מילה טובה גם לשני טור על עיצוב התפאורה של חדר ההלבשה המשולב עם סצנות של חדר שינה אינטימי ומסיבת יום הולדת.
על הפן המוזיקלי שהוא אחד החשובים לדידי בהצגה אחראי רן בגנו שידע לעטר קטעי מוזיקה בהשראת התקופה והאווירה, מעט ג'אז, מעט סווינג, מקצבים חצוצרות וסקסופונים שלקחו את ההתנהלות מאה שנה אחורה. ישנם עוד א. נשים שעשו עבודה מבורכת כדי שהמחזה יעלה בצורה מושלמת וגם להם תודה.
אקוט שרי
ולקראת סיום עוד כמה מילים אודות מגי, מרגיש שאני חייב, לשחקנית שנולדה בבת ים והחלה את מסלולה בתיאטרון בית לסין לפני עשור במחזה "לחנך את ריטה" שזיכה אותה על משחקה בפרס התיאטרון הישראלי כשחקנית המבטיחה של השנה, היא אכן הפכה בהמשך להבטחה אמיתית עם שלל תפקידים בבית לסין לצד הפקות טלוויזיוניות שזיכו אותה פעמיים באותה שנה (2017) בפרסי האקדמיה לטלוויזיה כשחקנית הטובה ביותר בסדרת דרמה והשחקנית הטובה ביותר בסדרה קומית. אין ספק כי מי שכיכבה על המסך בקיץ האחרון כפקד איריס אברמוב בסדרה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" יודעת להיכנס לדמויות השונות ולשאוב את הצופים לתוך העלילות.
אחד הטקסטים המבריקים שהושמו בפיה של מגי במחזה הנוכחי הולך כך – "סיפור מוזר, מחזאים ושחקניות, אני לא יכולה לעלות על הבמה ולהקריא את ספר הטלפונים, עוד לפני שאגיע לאמצע של אל"ף כולכם תהיו בטלפונים ותורידו לי עוקב. מצד שני – בלעדי כל המילים השנונות, המבריקות שלויד ברא יהיו כמו אותיות מתות על מצבה. אני נותנת להן חיים. הבעיה שאותי אפשר להחליף, אבל אך אחד לא יכול להחליף את המחזאי. אולי בגלל זה אני עושה להם את המוות. פשוט מקנאה. הכישרון שלהם, אם הוא טוב, יודפס בספרים ויחיה לנצח, אבל הכישרון שלי, לא משנה כמה הוא טוב, הכישרון שלי ימות איתי. הוא אולי ימשיך לחיות עוד טיפה בזיכרון של אלה שראו אותי על הבמה ויום אחד יבואו אחרי לקבר. אבל לא להספיד, יש לי עוד זמן"
ובעצם זו תמצית הסיפור, המאבק מול הזמן.
אם הסתקרנתם ובאמת בא לכם להקדיש שעה וארבעים וחמש דקות מזמנכם לחוות את המחזה, כאן יש פרטים ולינק לרכישת כרטיסים.
