שנתיים אחרי שחגג את השקת אלבומו "בית פתוח חלק א'" במופע עתיר אורחים ונגנים במשכן האופרה הישראלית, חוזר שלומי שבן לאולם המהודר כדי לחגוג עם תזמורת הקאמרטה את אלבומו "עיר", שראה אור בשנת 2007.
הוא היה הרבה יותר מאלבום סטנדרטי. "עיר" היה מסמך תקופתי, דיוקן מוזיקלי של תל אביב בראשית שנות ה-2000, כשהוא שואב השראה מעולמות הרוק, הקברט והתיאטרון המוזיקלי. כמעט שני עשורים מאוחר יותר, שבן מעלה את "עיר" במופע בימתי חגיגי, הפעם במשכן האופרה, עם תזמורת הקאמרטה הישראלית, אורחים מיוחדים ותפאורה מושקעת. מדובר בהפקה שאפתנית ומלאת כוונות טובות, אך התוצאה הסופית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת.
מי שזוכר את "עיר" המקורי יודע כי מדובר ביצירה אינטנסיבית, חכמה וחדה, ששילבה בין הומור, אירוניה ורצינות תהומית. שבן עצמו, שכבר אז נחשב לפסנתרן וירטואוזי, הביא עמו השפעות שנעות בין מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם, ועד לקברטים האירופיים של המאה ה-20. המופע הנוכחי ניסה ללכת על קו דומה, אך במקום להדגיש את הדינמיקה של המוזיקה המקורית, הוא נטה לעיבודים עמוסים ומורכבים יתר על המידה.
שבן הוא ללא ספק אחד המוזיקאים הבולטים של דורו, הן כמלחין והן כמעבד, וביצירותיו ניתן למצוא השפעות שנעות בין שוסטקוביץ' לוואגנר, פיליפ גלאס ועד ליסודות הבלוז הבסיסיים. עם זאת, העיבודים התזמורתיים של הערב שאפו להיות גדולים מהחיים, אך לעיתים פשוט השתלטו על השירים. במקום לתת למילים ולמנגינות להוביל, התחושה הייתה של ניסיון לגרנדיוזיות, שלא תמיד היתה לה הצדקה.
אם יש משהו שאי אפשר לקחת מהמופע הזה, הרי זו רמת הנגינה הגבוהה. אורי קוטנר על הבס, נדב לוזיה על התופים ועוזי "רמירז" פיינרמן על הגיטרה סיפקו ביצועים מבריקים. קוטנר היה יציב ומדויק, לוזיה ניגן כמו מטרונום חי ורמירז הפתיע בגיטרה יצירתית שנעה בין השפעות של דיואן אולמן לרגעים שהזכירו את ג'ו בונמאסה. לעומת זאת, השירה בערב הייתה נושא בעייתי יותר. שבן אמנם פסנתרן מחונן, אך השירה שלו תמיד הייתה יותר הגשה מאשר ביצוע ווקאלי מסורתי.
מעיין ליניק, שליוותה את המופע בקולות רקע, לא תמיד הייתה מדויקת (בלשון המעטה) ולעיתים פגעה בעוצמות של השירים. נועם ענבר, שפתח את הערב עם "פעם שירים", נתן הופעה תיאטרלית מרשימה ומדויקת להפליא, והיה בין הבודדים שהצליחו להביא לפרשנות חדשה ומעניינת לשירי האלבום. לעומתו, ערן צור סיפק ביצועים דרמטיים ב"שוקעת" ו"אני מצטער לראות", אך הם היו מלודרמטיים מדי (כהרגלו) ולא השתלבו באופן טבעי במופע.
אחת הבעיות המרכזיות של המופע הייתה היעדר כיוון ברור. האם מדובר בערב נוסטלגי שמחזיר את רוח שנות ה- 90 של רחוב שינקין? האם זו מחווה לתיאטרון רוק קברטי בסגנון להקת NEKTAR בשנות ה-70? או שמא מופע שמתיימר להיות חוויה תזמורתית גדולה בסגנון ה – MOODY BLUES? אותי די שעשע לראות "גנבות קטנות" בנוסח "Tusk" של פליטווד מק, שבו נגני תזמורת נוער צועדים על הבמה. כל האפשרויות הללו נכחו, אך הן לא השתלבו לכדי יצירה מגובשת אחת.
גם ההיבט הוויזואלי לא היה אחיד. המופע נפתח בווידאו מושקע, אך בהמשך נעשה שימוש רנדומלי בקטעי יומנים ישנים, שלא תרמו למוזיקה ולא הצליחו לייצר אווירה מגובשת. לעומת זאת, רננה רז סיפקה רגע חזק עם ריקוד מרהיב על הבמה, אך בה בעת התקשו חלק מהאורחים להשתלב באופן טבעי במופע.
לאחרונה נראה כי יותר ויותר מוזיקאים ולהקות בישראל מחפשים לשלב תזמורות סימפוניות בהופעותיהם. זו מגמה שמזכירה מאוד את מה שהתרחש בשנות ה-70, אז ניסו הרכבים כמו THE NICE עם "סוויטת חמשת הגשרים" או ה"מודי בלוז" עם "Days of Future Passed" לשלב אלמנטים קלאסיים ברוק. לעיתים, כמו במקרה של ה–Peddlersעם Suite London השילוב נשמע הומוגני ואחיד אך לעיתים, כמו במקרה של "תיסלם" או "רוקפור" בשנים האחרונות, זה לעיתים מרגיש מאולץ, במקרה של "עיר", הרצון להדמות ל "תזמורת המהפכה" ולהפוך את ההפקה לגדולה מהחיים היה בעוכריו, והחיבור לא תמיד הצליח להשתלב באופן טבעי. ההופעה של גורי אלפי בקטע "אינטואיציה" הייתה מפתיעה ומאד הלמה את השיר לעומת זאת קטע הוידאו של דוד אבידן היה טרחני ומיותר כמו גם הביצוע לקראת הסיום של הערב של השיר של לאונרד כהן "אנא אנא אנא".
הקריירה של שלומי שבן ניכרת בשילוב בין סגנונות מוסיקליים שונים כמו ג'אז, פופ, ומוזיקה קלאסית, מה שהופך אותו למוזיקאי ייחודי בישראל. אחד הדברים שמייחדים אותו הוא היכולת ליצור קשרים עמוקים בין המילים והלחן, וכן את המיומנות בהפקות מוזיקליות מורכבות. הוא פרץ לתודעה הציבורית בתחילת המאה הנוכחית עם אלבום הבכורה שלו "שלומי שבן", שהציג אותו כזמר ייחודי עם יכולת כתיבה מרשימה. מאז הוא הוציא כמה אלבומים מצליחים, ביניהם "תרגיל בהתעוררות" (2014), "בית פתוח חלק א' " (2023) ו"בית פתוח חלק ב'" (2024) בנוסף, שבן שיתף פעולה עם אמנים רבים, הסגנון המוזיקלי של שלומי שבן לא רק כולל חידושים מוסיקליים, אלא גם נוגע בנושאים חברתיים ופוליטיים, והטקסטים שהוא כותב ניחנים בעומק רגיש ומורכב.
ראוי לציין את ההישג של שבן במילוי היכל האופרה מפה לפה – במיוחד על רקע המצב הנפשי הקולקטיבי והקור המקפיא ששורר בחוץ. היכל האופרה תמיד מספק חוויה ענקית מבחינת סאונד, אקוסטיקה ואווירה, והמוזיקה ללא ספק הרוויחה מהתנאים האידיאליים של האולם. עם זאת, דווקא חלל כה גדול הדגיש עוד יותר את הפער בין השאפתנות של המופע לתוצאה בפועל.
אז האם "עיר" עמד במבחן הזמן? שאלה זו נותרת פתוחה. מצד אחד, המופע הדגיש עד כמה החומרים של שבן עדיין רלוונטיים, ועד כמה כוח יש בטקסטים וברעיונות שמאחורי השירים. מצד שני, תל אביב של היום איננה תל אביב של 2007 – רחוב שינקין ומוסדות התקופה נעלמו, והקהל התרגל לשפה מוזיקלית שונה. גם האלבום עצמו, שנחשב בזמנו לקונספטואלי ופורץ דרך, כבר לא נשמע מהפכני כמו אז.
ייתכן כי מופע מינימליסטי יותר – שבן, פסנתר, תזמורת קטנה ושלישיית קצב – היה מאפשר למוזיקה לבלוט באמת. הרצון להזכיר את "תזמורת המהפכה" וללכת על קו בומבסטי היה בעוכריו.
לסיכום, "עיר" הבימתי היה מופע עם רגעים מרשימים, אך גם עם החמצות. שאפתנות זה דבר מבורך – אך לעיתים דווקא פשטות יכולה להיות עוצמתית יותר.
רגעים מתוך המופע, צילום וידאו לאה אבישר
