לפני הכל אפתח בגילוי נאות – אני מכיר את יאיר ניצני ואת יזהר אשדות מאז שלהי שנות ה -70 עת שרתנו כחיילי חובה בגלי צה"ל. יאיר הגיע כטכנאי די פרוע ויזהר כעורך מוסיקלי צעיר (עדין שמורה אצלי קלטת מחתרתית שהקליט בהופעה של להקת "פוקוס" באמסטרדם משם הגיע עם משפחתו ונחת בתחנה). הייתה לי יותר מזכות להיות עד מקרוב להתגבשות של הלהקה מאז צעדיה הראשונים באולפן א' בבניין הישן ביפו, והדרכים עם יאיר הצטלבו בזמן שכהן כמנכ"ל "הד ארצי" ואני כעיתונאי. בקיצור- שני אנשים שיש לי אליהם המון אהבה והערכה מעל ל 40 שנים.
חדשנות ומקוריות
עיקר ההערכה המקצועית שלי לשניים נובעת בעיקר בגלל החדשנות והמקוריות שהם הביאו, כל אחד בתחומו לעולם המוסיקה הישראלית (יאיר בזכות עבודתו הנפלאה עם עופרה חזה, ויזהר כמפיק על שתמיד היה צעד אחד לפני כולם בזכות התעוזה וחוסר ההתפשרות שלו.
להקת תיסלם, אחת מאבני הדרך של הרוק הישראלי, תמיד היוותה הרכב שעושה המון שמח וטוב על הנשמה, הרכב עם שירים מצוינים וכתיבה מושחזת שחיפתה לא מעט על העובדה שאיש מבין חברי הלהקה אינו נגן וירטואוז שמדהים את הקהל בסולואים עוצרי נשימה (כיאה ללהקות רוקנרול). אבל אולי דווקא בגלל העובדה הזו החיבור, חסר האגו, בין חברי הלהקה, בין הניגודים הסגנוניים (יזהר תמיד היה בעיני אומן שמקורותיו ברוק הכבד) הביאה ליצירת סגנון ייחודי המשלב מוסיקה שהיא סינרגיה בין רוק בריטי, רוקנרול אמריקני, מוסיקה ישראלית ופופ טהור (ולפעמים אפילו פאנק כדוגמת "פרצופה של המדינה" – כל אלה עם דגש מובהק של פאן וכיפיות. (זו הסיבה שתיסלם התחבבה מאד על קהל מגוון ונהפכה לאבן יסוד ברוק המקומי ולמוסד שמחזיק מעמד מאז סוף שנות ה -70.
החבורה הזו חזרה השבוע לבמה עם שיתוף פעולה ייחודי ויוצא דופן – מופע משותף עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. (קונצרט שכבר בוצע בהצלחה בעבר וזכה לשבחים רבים, בעיקר בזכות עבודת העיבוד הנפלאה של אילן מוכיח שלקח את המוסיקה של תיסלם למחוזות הרנסנס, מוסיקת הברוק ואפילו נגיעות פה ושם של צ'ייקובסקי, ברהמס ובאך.
על הנייר, שילוב בין רוקנרול, ז'אנר שמרבה לשבור מוסכמות, לבין מוסיקה קלאסית, המסמלת את השמרנות המוסיקלית, עשוי להיראות כצעד מעניין. אך השאלה האמיתית היא: האם השילוב הזה באמת עובד, או שמדובר בעוד גימיק שאינו מצליח לגעת בלב הקהל?
צריך לזכור שמאז סוף שנות ה 60 השילוב בין תזמורת סימפוניות/ פילהרמוניות נהפך מאד שכיח. הניסיון לשלב רוקנרול עם מוסיקה קלאסית אינו חדש. להקות כמו Deep Purple, עם הופעתה המפורסמת ב־1969 יחד עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית בלונדון, או The Moody Blues עם האלבום Days of Future Passed, הדגימו כיצד ניתן לשלב בין העולמות. גם להקת The Nice, עם מנהיגם המבריק קית' אמרסון, חקרו את הגבולות בין הקלאסי לרוק. אך בעוד שפרויקטים אלו הצליחו להדגיש את המתח היצירתי בין הסגנונות, לא תמיד מדובר על תוצאה הרמונית.
העיבודים והחיבורים בין העולמות
העיבודים של אילן מוכיח, שהוגשו בקונצרט הזה הצליחו ברובם להעביר את הרוח של תיסלם מבלי לאבד את הנשמה של השירים המוכרים. "רדיו חזק" זכה לעיבוד תזמורתי שיצר תחושת דרמה גדולה, ו"כשאת בוכה את לא יפה" קיבל נופך מרגש במיוחד בזכות כלי המיתר. מצד שני, היו רגעים שבהם העיבודים נשמעו כמו ניסיון כפוי "להלביש" תזמורת על שירי רוק, ולא כמו דיאלוג אמיתי בין הסגנונות.
ההופעה גם הדגימה את הפער בין שני העולמות: בעוד שירי הרוק מבוססים לרוב על דינמיקה פשוטה וישירה, המוסיקה הקלאסית שואפת למורכבות ועומק תזמורתי. לעיתים, הניסיון לאזן בין השניים הוביל לעיבודים שסבלו מעודף שכבות מוסיקליות, שאיבדו את הפשטות והאנרגיה של תיסלם כפי שקיבלו ביטוי שאותם קטעים בהם הלהקה נתנה לתזמורת "לנוח" והביאה את עצמה בכל הכח לקהל, מבלי לעשות הנחות "סלב" לפילהרמונית הישראלית.
יחד עם זאת, השילוב בין ההרמוניות הקוליות של תיסלם לבין עיבודי כלי התזמורת היה, במובנים רבים, הלב הפועם של המופע. הוא הראה כיצד רוקנרול, שמקורו בפשטות ובאנרגיה, יכול להתרחב ולהגיע לגבהים חדשים כשהוא משתלב עם עולמות מוסיקליים אחרים. עם זאת, היה מקום לעוד ליטוש ולדיאלוג מעמיק יותר בין הצדדים, שיכול להפוך את המפגש הזה ממרגש למושלם באמת (לתחושתי, ויתכן שאני מאד טועה, לא נערכו די חזרות וחברי הלהקה באמת ובתמים התרגשו מהמעמד).
הרמוניות ועושר
אחד ההיבטים המרשימים במופע היה השילוב בין ההרמוניות הקוליות המוכרות של תיסלם לבין עושר הצלילים של כלי המיתר וכלי הנשיפה של הפילהרמונית. תיסלם, כהרכב רוק ישראלי שהתאפיין תמיד בהרמוניות קוליות מהודקות (למרות שיושי שדה לא היה תמיד מדויק בשירה – אבל זה גם חלק מהחן הטבעי שלו) , הביאו איתם את אותה יכולת ייחודית לשלב קולות שנעים בהרמוניה כמעט מושלמת. במופע הזה, התווספה לכך תשתית תזמורתית שיצרה עומק ועושר מוסיקלי יוצא דופן.
השירים המוכרים של תיסלם – כמו "לראות אותה היום" ו" ככלות הקול והתמונה " – נשענים לא רק על לחנים זכירים, אלא גם על עיבודים קוליים שמוסיפים להם ממד רגשי נוסף. עם ליווי של כלי המיתר, כמו כינורות, ויולות וצ'לות, הקולות של חברי הלהקה נשמעו לפתע כאילו הם שוחים בים של צלילים רכים ומלטפים. במיוחד בלטו הקטעים שבהם המיתרים שימשו כתשובה או כהד להרמוניות הקוליות, מה שהוסיף תחושה של דו־שיח מוסיקלי בין הקולות לכלי התזמורת. לדוגמה, ב"כשאת בוכה את לא יפה", הקולות המלווים השתלבו בעדינות עם ליווי של כלי הקשת, שהדגישו את הכאב והרגש של השיר. הכינורות, בפרט, העניקו תחושת שבריריות שעטפה את השיר בנופך כמעט קולנועי. (באופן אישי היה לי חבל שלמרות שניצני ניגן הפעם על אורגן האמונד B3 אמיתי עם לסלי, ממש כמו אלה של ג'ון לורד וקן הנסלי – אנשי ההגברה די העלימו את הכלי הנפלא הזה שכמעט ולא נשמע בכלל).
אם המיתרים תרמו לרכות ולעומק, הרי שכלי הנשיפה – כמו החצוצרות, הקרנות, והטרומבונים – הדגישו את הרגעים הדינמיים והאנרגטיים של השירים. ב"רדיו חזק", לדוגמה, כלי הנשיפה ליוו את הקצב התוסס של השיר, תוך שהם מוסיפים נופך גרנדיוזי שהפך את הלהיט הוותיק למעין פסקול של מופע גדול מהחיים. בנוסף, היו רגעים שבהם כלי הנשיפה וההרמוניות הקוליות התחרו על הבמה – כאילו כל צד מנסה "לצעוק" את הנוכחות שלו. במובן הזה, השילוב לא תמיד היה חלק, אך דווקא המתח הזה יצר עניין והדגיש את השונות בין העולמות המוסיקליים.
פרצופה של המדינה, כאן ועכשיו
מבחינתי, הביצוע המונומנטאלי ל"פרצופה של המדינה" היה רגע השיא בקונצרט. "פרצופה של המדינה" של תיסלם הוא לא רק שיר מחאה – הוא מראה חברתית שמתבוננת בנו, כחברה וכמדינה, ומשקפת את השסעים, הכאבים והתקוות שמבעבעים מתחת לפני השטח. במופע עם הפילהרמונית, הביצוע של השיר קיבל משמעות מיוחדת על רקע המציאות הישראלית העכשווית: המהפכה המשפטית שהסעירה את המדינה והשבר הלאומי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.
"פרצופה של המדינה" תמיד היה שיר פאנק במהותו – ישיר, כועס, מחוספס, כזה שלא מתנצל. במופע הזה, כלי התזמורת העניקו לו נופך טקסי כמעט, שהעצים את המסר. כלי הנשיפה הדגישו את הדרמה, כלי ההקשה תרמו לתחושת הדחיפות, והמיתרים, ברגעים מסוימים, הוסיפו עומק שגרם למילים להדהד אפילו חזק יותר.
השיר הצליח לשמור על האנרגיה המתפרצת שלו גם בעיבוד התזמורתי, והפך מרוק מחאתי פשוט ליצירה שמרגישה כמו המנון לאומי – לא כזה שמפאר את המדינה, אלא כזה ששואל שאלות קשות ומזמין אותנו לחשבון נפש.
כשדני בסן שר את השורה "פרצופה של המדינה / הוא פרצוף של צעקה," קשה היה שלא לחשוב על הצעקה הקולקטיבית של החברה הישראלית היום. הוויכוחים סביב זהות המדינה, הפערים העמוקים בין חלקי החברה, והכאב שמלווה את אירועי השבעה באוקטובר – כל אלה הוסיפו שכבה של משמעות לשיר.
התחושה הייתה ש"פרצופה של המדינה" הפך למעין פסקול לאומי לרגע הנוכחי: מצד אחד, הוא מבטא את התסכול, הכעס והייאוש, אך מצד שני, הוא גם קריאה להתעוררות, לשינוי ולמאבק על הערכים המשותפים.
העיבוד התזמורתי שזר בשיר תחושת טקסיות, שגרמה לו להרגיש כמו חלק מטקס זיכרון או יום זיכרון לאומי. זו לא רק הייתה מחאה פרועה, אלא גם רגע של התבוננות פנימית – על מי אנחנו, מה הפכנו להיות, ומה נוכל להיות בעתיד.
השיר קיבל משמעות מיוחדת לאור אירועי השבעה באוקטובר, כאשר הישראליות כולה נקרעה בין תחושת האחדות בזמנים של משבר לבין תחושת השבר והאובדן. הרקע הזה הפך את השיר ליותר מסתם יצירה מוסיקלית – הוא היה כמעט כמו קריאה מוסרית או מצפן ערכי שמבקש מאיתנו לא לשכוח מה באמת חשוב.
"פרצופה של המדינה" הוא תזכורת לכך ששירי מחאה טובים באמת אינם מתיישנים. הם עשויים לשנות הקשר, אך המסר שלהם נשאר חיוני. בעוד שמציאות חיינו משתנה, השיר מצליח להישאר עדכני, ואפילו דחוף, כשהוא מעמת אותנו עם עצמנו.
במופע עם הפילהרמונית, "פרצופה של המדינה" הוכיח את עצמו מחדש כקלאסיקה חיה. הוא שיר שמצליח להיות גם אישי וגם לאומי, גם זועם וגם מהורהר, גם מחוספס וגם מלודי. זהו תזכורת חדה וכואבת לכך שמוסיקה יכולה להיות לא רק בידור, אלא גם כלי להבנה עצמית ולשינוי חברתי.
כפי שהזכרתי בפתח הדברים – חברי תיסלם מעולם לא היו וירטואוזים במובן הקלאסי של המילה. לא מדובר במוסיקאים שמרתקים את הקהל במופעי סולו מסובכים או בטכניקות נגינה שעוצרות נשימה. אך המופע המשותף עם התזמורת הפילהרמונית הוכיח פעם נוספת מדוע החיבור ביניהם, כקבוצה, תמיד עשה את העבודה בצורה יוצאת דופן.
תיסלם תמיד נבנתה על כימיה מוסיקלית. מה שהפך את הלהקה לאחת מהחשובות בתולדות הרוק הישראלי הוא לא שלמות טכנית, אלא הדינמיקה בין חבריה. כל אחד מהם – דני בסן, יזהר אשדות, יאיר ניצני, צוף פילוסוף, סמי אבזרדל ויושי שדה – הביא משהו ייחודי, והחיבור בין האישיות המוסיקלית שלהם יצר שלם שגדול מסכום חלקיו.
במופע עם הפילהרמונית, החיבור הזה הפך לבולט עוד יותר. כלי התזמורת, עם הדיוק הטכני שלהם, שימשו כרקע מהודק ומדויק למוסיקה של תיסלם, אבל דווקא חוסר השלמות של חברי הלהקה הוסיף את הטעם המיוחד. אפשר היה להרגיש איך הרגש והאנרגיה שהם מביאים אל הבמה מאזן את הפורמליות של התזמורת, מה שיצר שילוב שמדבר הן לראש והן ללב.
במקום סולואים טכניים מורכבים, תיסלם נשענים על אנרגיה ותחושת חיבור לקהל. השירים שלהם תמיד היו פשוטים יחסית מבחינה מבנית, עם מלודיות זכירות וקצבים שאי אפשר שלא להניע איתם את הראש. במופע הזה, כלי התזמורת הוסיפו שכבות של עומק והרמוניה, אבל הליבה נשארה זהה: מוסיקה שפונה קודם כל לרגש.
לדוגמה, ב"רדיו חזק", אפשר היה לראות איך הגיטרה הפשוטה של יזהר אשדות והבס של צוף פילוסוף עובדים כיחידה אחת, בעוד התזמורת מעצימה את האנרגיה שלהם. לא היה כאן ניסיון "להתחרות" בטכניקה של נגני התזמורת, אלא להישאר נאמנים לאופי הלא-מתאמץ של הלהקה.
דווקא בפשטות טמון קסם גדול. תיסלם מזכירים לנו שמוסיקה לא תמיד צריכה להיות מורכבת כדי להיות עוצמתית. האנרגיה הקבוצתית שלהם, התיאום בין הקולות והנגינה, והיכולת שלהם להרגיש את הקהל ולהוביל אותו במסע רגשי – כל אלה הם שהפכו את הערב עם הפילהרמונית לחוויה יוצאת דופן.
המופע הזה הראה פעם נוספת שווירטואוזיות טכנית היא לא תמיד המדד להצלחה מוסיקלית. תיסלם, גם כשהם מנגנים לצד תזמורת של עשרות נגנים מיומנים, הוכיחו שהכוח האמיתי שלהם טמון בחיבור הייחודי שלהם כקבוצה. הם לא צריכים להיות נגנים מהשורה הראשונה – הכימיה, האנרגיה והיכולת להרגיש אחד את השני ואת הקהל עושים את כל ההבדל.
הקהל שהגיע לקונצרט הזה היה מגוון – מעריצי תיסלם וותיקים לצד חובבי מוסיקה קלאסית והקהל השבוי של מנויי התזמורת. מבוגרים בני גיל הזהב לצד בני נוער וילדים שהגיעו עם הסבא והסבתא פליטי הפינגווין וקולנוע דן.
הנוסטלגיה שעטפה את הביצועים הייתה בלתי ניתנת להכחשה, אך היא גם העלתה שאלה: האם השילוב הזה נועד להעשיר את השירים עצמם, או רק לייצר חוויה חדשה עבור הקהל? נדמה כי התשובה נעה בין השניים, עם נטייה ברורה להעדיף את הרגש על פני החדשנות.
בעולם שבו ההפרדה בין ז'אנרים מוסיקליים הולכת ומטשטשת, שיתופי פעולה כמו זה של תיסלם והפילהרמונית בהחלט עשויים להצביע על כיוון חדש. עם זאת, ההצלחה של פרויקטים כאלה תלויה במידה רבה ביכולת למצוא שפה משותפת אמיתית בין הז'אנרים, ולא להסתפק רק באפקטים תזמורתיים מרשימים. לתחושתי, עוד כמה חזרות עם התזמורת היו מביאים את הקונצרט לשלמות מעבר לעובדה שהמופע של תיסלם עם הפילהרמונית היה ערב מרגש, השילוב בין הרוקנרול למוסיקה הקלאסית, על כל האתגר שבו, תמיד הווה כר פורה ליצירה מוסיקלית משמעותית. עבור תיסלם, המופע הזה היה תזכורת למורשתם המרשימה, אך גם הזדמנות להראות כיצד המוסיקה שלהם יכולה להישמע במבט חדש.
רגעים מתוך המופע
