צ'ילבה היא מילה בשפה הערבית ופירושה המילולי בעברית היא כלבה. המונח נקלט בשפת היום יום כמושג למישהי או מישהו (בעיקר בנקבה) כהגדרה להיותו של המושא לאויב או למי שאת\ה מצוי בברוגז עימה, לא מדברים, מינוח שהיה בשימוש בסלנג של ילדים לפני כמה עשרות שנים ונשתמר במשמעותו.
וכעת למחזה
האמת, בחלקו הראשון של המחזה שנכתב על ידי עומר קרן ובוים בידי גלעד קמחי כהצגה ישראלית והפקת מקור של הקאמרי חשתי אי נינוחות במקום מושבי במרכזו של אולם מספר 1 בתיאטרון. משום מה שגה מעצב הכיסאות בענייני הנדסת אנוש ולא ממש נח להיצמד למושבים שאמנם מרופדים אך אין להם מרווח לפשוט או להזיז רגליים כשאתה מתנתק לרגעים מהעלילה שעל הבמה.
שמיכה תימנית
אכן, היו כמה רגעים שכאלו כאשר השמיכה התימנית העתיקה לה נדמתה ברגעים מסוימים העלילה וזרימתה על הבמה בתחלופות מהירות מידי של סצנות ושלל צבעים, ורוד, סגול או כתום וצהוב שהיכו את אישוני העיניים בסנוורים. אולם מי שהציל את המצב היו שתי השחקניות שעמדו במרכז העלילה. מרים זוהר האגדית ומאיה לנדסמן שהיא כבר מעבר לשלב הכוכב העולה.
הסילבוס של העלילה מעמיד שתי דמויות בעולם התיאטרון זו מול זו, נשים כמובן. האחת צעירה, פרועה ואגואיסטית שמצליחה לריב עם כל נפש מולה, אותה מגלמת השחקנית מיה לנדסמן או כפי שהיא קרויה בהצגה – אלי קופרמן. הדמות השנייה המגולמת על ידי השחקנית הוותיקה מרים זוהר המציינת 93 שנים בעולמנו, היא דומה במובנים מסויימים לשחקנית עצמה, גיל מאוד מבוגר, מעבר לגבורות, כל חייה בילתה על בימת התיאטרון כשהיא מוותרת על חיי משפחה ובאחרית חייה היא די בודדה וגלמודה מעבר למעריץ קבוע ומסור (המתחזה לחולה סופני כדי לזכות בהטבות שאפילו הביטוח הלאומי לא מעניק…).
הדמות העונה לשם חווה זלצר היא בעצם כוכב ההצגה האמיתית (תסלח לי מיה…), המציאות והמשחק גרים כאן בכפיפה אחת, חווה או בשם לידתה מרצ'לה כ"ץ, ילידת רומניה ששרדה את השואה והעפילה כמו רבים מיהודי אירופה לארץ ישראל כולל סאגה לא פשוטה של שהות במחנה מעצר בריטי בקפריסין החלה את הקריירה הארוכה שלה בתיאטרון שם במחנה כמתנדבת בתיאטרון חובבים של העצירים.
עם עלייתה לארץ ותהליך הקליטה היא החלה לשחק בתיאטרון מסחרי זעיר ובהמשך נקלטה בתיאטרון הלאומי הבימה משם עברה בהמשך לשחק בתיאטרון בית לסין ובתיאטרון הקאמרי.
המטרה מקדשת את היחסים
אך לא זו הנקודה במחזה בעצם. המוטו של המחזה שמתחיל כקומדיה שלעתים די מעצבנת כמו שציינתי במעברים החדים, היא החיבור ומערכת היחסים הניגודית בין השחקנית הקשישה והשחקנית הצעירה שבסופו של דבר מוצאות את המכנה המשותף והתובנה שעדיף לתמוך האחת בשנייה כדי להגיע להישגים ולהגשים את המאוויים.
בתוך כך שואל המחזאי רגעים וסצנות מתוך מחזות קלאסיים בני מאות בשנים החל מהמלך ליר של וויליאם שייקספיר ועד אנטיגונה מאת סופוקלס בהשראה לאופי הדמויות שבמחזה, הן הצעירה והן הקשישה.
אם בחלקו הראשון של המחזה הייתי לא נינוח הרי שבחלקו השני כבר נצמדתי לנרטיב תוך הזדהות עם הדמויות כאילו ואני משובץ בתוך העלילה ובכך הצליחו המחזאי והבמאי, יחד עם השחקניות לקחת אותי אל תוך הסיפור, אסקפיזם אינטלקטואלי אמיתי.
צלילים הם לא רק קול
אולם, הנקודה שלי, זווית ההתבוננות היא תמיד מצד הצלילים, המוזיקה, פס הקול המלווה את המחזה שאיננו בכלל שייך למשפחת מחזות הזמר או מחזות מוזיקליים בכללותם.
כאן גויס המוזיקאי, המלחין והמעבד אמיר לקנר (זהו זה, תיאטראות בית לסין, הבימה, הקאמרי, האופרה הישראלית ועוד ועוד…) על מנת ליצור את רובד הצלילים שילווה את סיפור המחזה. אמיר הצליח לנטוע עיטורים מוזיקליים קצרצרים כחלק מהמעברים בין סצנה ולסצנה, להציב רגעי מתח בעלילה או רגעי פורקן ושמחה, הוא אפילו גייס את להיט הרחבות הידוע והכי סקסי משנות השבעים של הזמרת דונה סאמר – "Love to Love You Baby" אל תוך העלילה ברגעים המתארים סטוץ רגעי במועדון לילה.
חולשת המחזה נוגעת בעובדה שמדובר ביצירה מאוד רגשית, יש כאן תשבץ של דיאלוגים אינטנסיביים המכבידים קמעה. אולם הכל נעלם כלא היה בדקות האחרונות של המחזה עם בלוטות הרגש העובדות כאן במדויק כדי לסיים את העלילה.
כמה רגעים של נחת בסיומה של הפרמיירה, צילום וידאו אור גפן
