יש משהו מצמרר בעובדה שההקרנה החגיגית של הסרט, שנעשה בתקופת האופוריה לאחר מלחמת ששת הימים ולפני השבר הנורא של מלחמת יום כיפור, התקיימה מטרים ספורים מכיכר החטופים שם נערכו מעגלי שיח כואבים לאחר פרסום הדו"ח לגבי הסכנה לגורלם בעקבות החורף המתקרב. ויחד עם זאת, מעבר למוסיקה הנהדרת, שוב התגלה כי עם ישראל משווע לנוסטלגיה, לימים של פעם, לימי התמימות של הביחד, של "כולנו יהודים". אם כי, גם בשנת 1973 היה קרע תהומי בעם, רק שאז זה היה אשכנזים ובני עדות המזרח (למרות שאם נהיה הגונים, הסרט בעצמו מציג שגם יוצאי פולין, הונגריה וצרפת חיו בחורבות של "השטח הגדול" ביפו, שלא לדבר שלפחות מחצית מחבורת ה"פושטקים" והעבריינים בסרט היו "אשכנזים").
אך מעבר לנוסטלגיה, (באופן אישי אספר כי הורי נהגו לקחת אותי בילדותי כמעט כל שבת ל"שטח הגדול" שם אספנו חלקי מרצפות צבעוניים מהבתים הערבים ההרוסים ובבית נהגנו לשבור אותם ולהכין מהם פסיפסים). הערב שם זרקור על הפסקול של הסרט, וזאת מעבר ללהיטים המוכרים שנהפכו לנכסי צאן הברזל של הזמר הישראלי. פתאום מתגלה לך, שדובי זלצר, עסק הרבה במוסיקת פאנק, ברוק-ג'אז בנוסח של HERBIE MANN, (כבוד גדול לחלילנית רחל אילת שהתגלתה כוירטואוזית ג'אז אמיתית ולזוהר שרון, שעזב את הפסנתר האקוסטי וככב כפסנתרן חשמלי בנוסח של צ'יק קוריאה).
לגבי, כמי שצפה במרוצת חייו הארוכים מספר פעמים בסרט, ההפתעה הגדולה הייתה דווקא בעובדה, שמעולם לא באמת הייתי מודע לעובדה שזלצר בעצם הושפע באופן משמעותי (נמנע מלאמר "השאיל") מוטיבים מוסיקליים מרכזיים מעבודותיו של ליאונרד ברנשטיין, במיוחד מ"סיפור הפרברים", (כן, כן , כבר שמעתי את התירוצים שגם זלצר התייחס ל"קזבלן" כ"סיפור הפרברים" הישראלי). ואם לא די בכך – ההשפעות של אייזיק הייז, שהתפרסם בפסקול לסרט "שאפט" עם הגיטרות עם אפקט ה"וואווא", החלילים ועבודת הבאס עם הדיסטורשן, (שאפו ענק לגיטריסט גל רוט, לבאסיסט המיתולוגי אלון עזיזי וכמובן לגיורי פוליטי ויואב צרפתי) מאד מאד ניכרים על החלקים הפאנקיים והג'אזיים של הפסקול (שבמציאות די נבלעים בהתרחשויות בסרט). בדומה לאייזק הייז, שידע להשתמש ב"ביטים" כדי ליצור תחושת מתח, זלצר עושה זאת בקטעים שבהם קזבלן מתמודד עם הדמויות שסביבו ועם החברה שמנסה לדחות אותו. המקצבים הדומיננטיים בפסקול של קזבלן יוצרים תחושת נחישות ועוצמה, ומהדהדים את הסאונד הפאנקי הבסיסי של התופים והבסים הכבדים שמאפיינים את הייז ומוזיקת הפאנק. דובי זלצר אמנם לא הלחין פאנק במובן המובהק של המילה, אך השפעת הצליל של אמנים כמו אייזק הייז והרבי מאן ניכרת בשימוש במקצבים חוזרים, בעיבודי כלי נשיפה חזקים ובמבנה הרמוני שמשקף תחושת עוצמה ומאבק – מוטיבים שגם הפאנק וגם מוזיקת קזבלן מנסים להעביר בדרכם.
בקונצרט הנוכחי, חברי המהפכה היו פחות מחוייבים לקטעי ארט מתחלפים ול"כוכבים" ולנגנים אורחים, עובדה שאפשרה להם להתמקד יותר במוסיקה ולרכז את תשומת הלב של הקהל בוירטואוזיות הפרטנית של חברי ההרכב. סקציית המיתרים ביניהם הגר מעוז (למה תמיד כינור שני ?), ליאה רייחלין, דניאל תנחלסון, בן שבולת, יעל שיזף (שהרשתה לעצמה אפילו להתפרע בחלקים שחברי התזמורת "משחקים" שיכורים בבאר של רוזה ביפו), וחבריהם, היו טובים מאי פעם. הסאונד היה אחיד וקוהרנטי ונתן את הטון המרכזי לצד עבודה נהדרת של סקציית כלי הנשיפה, (לאן נעלם איתמר בן-יקיר ? תוקם ועדת חקירה ממלכתית עכשיו).
אך מעל כולם, כאמור, כיכבה החלילנית, רחל אילת שפשוט "גנבה את ההצגה" והתעלתה לרמות של חלילני על כהארבי מן, היובראט לאוז ויוסוף לאטיף וכאמור, גם חברי סקציית הקצב.
בפעם נוספת, תזמורת המהפכה הצליחה להוכיח שאין לה גבולות יצירתיים, בקונצרט שנערך במשכן האופרה בתל אביב. המופע לא היה רק ערב מוזיקלי – אלא חוויה טוטאלית, בה חברי התזמורת הצליחו לרתק את הקהל עם ביצועים חדים, חדשניים (בעיבודים נהדרים של ירון בכר) ומלאי השראה למוסיקה של דובי זלצר ושוב הוכיחו כי התזמורת מבטאת בעוצמה ובהתחדשות מתמדת, ומופע זה היה הדוגמה המושלמת לגישה שלהם.
לאורך כל המופע בלטה הגישה הנועזת לעיבודים, עם בחירות קצביות ולא שגרתיות, ששילבו מקצבים מערביים עם השפעות ים-תיכוניות, ולעיתים גם ג'אז ופאנק. העיבודים האלו, שהיו מצוינים מבחינה הרמונית ויצירתית, הציגו סגנון מלא אנרגיה וחיוניות, שהצליח להחיות מחדש את הקלאסיקות ולהפיח בהן רוח צעירה ורעננה. היו רגעים שבהם התזמורת נעה בין רכות וצלילים עדינים לבין קטעים סוערים, כמו בקטעי סולו שנוגנו בעומק וברגש והעניקו להם תחושה של סיפור מסעיר.
אחד מהמאפיינים הבולטים של תזמורת המהפכה הוא היכולת לחבר בין מוזיקה קלאסית למוזיקה עכשווית ולקרב את הקהל לעולמות מוזיקליים מגוונים. במהלך הערב, הצליחו הנגנים להציג את המוזיקה בשפה בהירה, שפונה לכל סוגי הקהל – ממאזיני מוזיקה קלאסית ועד חובבי מוזיקה מודרנית. החיבור הישיר הזה, לצד האנרגיות שהוקרנו מהבמה, הפך את החוויה לאישית ומיוחדת. הקונצרט היווה מסע מוזיקלי שכלל צלילים, תחושות ורגשות שהשתלבו לכדי פסיפס עשיר, תוסס ומרתק. היצירתיות חסרת הגבולות של תזמורת המהפכה הוכיחה שהיא יודעת לא רק לנגן, אלא גם לספר סיפור – סיפור מוזיקלי שהצליח לשלב בין חדש לישן, בין מזרח למערב ובין רגש לתעוזה.
המוזיקה של דובי זלצר לסרט קזבלן היא מהיצירות האייקוניות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. זלצר, שהלחין עשרות יצירות חשובות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, הצליח ליצור פסקול עשיר ומורכב שמדגיש את האלמנטים הרגשיים, התרבותיים והחברתיים של הסרט. הוא הצליח לקחת השראה מהמוטיבים המוזיקליים של ברנשטיין אך להתאימם לסיפור ולסגנון הישראלי של קזבלן. בעוד ברנשטיין בונה את פסקול סיפור הפרברים כמוזיקה אמריקאית עם השפעות לטיניות, זלצר ממקם את הקונפליקט בישראל ומשלב בין מוזיקה מערבית ומזרחית כדי ליצור חוויה רגשית ותרבותית שמהדהדת את חווית החברה הישראלית ואת המאבקים בתוכהההשוואה בין סיפור הפרברים של ליאונרד ברנשטיין לבין קזבלן של דובי זלצר חושפת כיצד שני הפסקולים משתמשים במוטיבים מוזיקליים כדי להדגיש את הנושאים המרכזיים של הסרטים: מתח בין-תרבותי, זהות, רומנטיקה וחתירה לאיחוד בתוך חברה מפולגת. בעוד ברנשטיין מביא את הסיפור של קונפליקט בין כנופיות מהגרים ברקע אמריקאי-לטיני, זלצר מתמקד בחברה הישראלית ובקונפליקט העדתי בין אשכנזים למזרחים ביפו של שנות ה-60.
בסיפור הפרברים, ברנשטיין השתמש במקצבים לטיניים, כמו רומבה, ממבו וצ'ה-צ'ה, כדי לייצג את הרקע האתני של "הכרישים" (כנופיית הפורטוריקנים) ולתת להם קול מוזיקלי ייחודי מול "הג'טס" הלבנים. הקצב והחום של המוזיקה הלטינית מבטאים את האנרגיה, ההתנגדות והרוח החזקה של הדמויות, כמו בקטע המפורסם "America", שמלא בקצב לטיני חי ועמוס במשחקי מילים, שמעצימים את הפער התרבותי והחברתי. מקצבים ג'אזיים ומהירים, כמו בקטע "Cool", מעצימים את אווירת האדרנלין והמתח.
ב-קזבלן, זלצר משתמש במוטיבים מזרחיים כקול של קזבלן ושל העדה המזרחית, תוך שילוב מקצבים מזרחיים, כלים כמו דרבוקה ומקצבים חוזרים שמזכירים מוזיקה צפון אפריקאית. כך, השיר "שחרחורת" מבטא את המתח התרבותי ואת האהבה של קזבלן, ומחבר בין מסורת למודרניות כמו ב-"America" של ברנשטיין. השיר גם מהדהד כמיהה אישית אך נוגע בסוגיות של זהות תרבותית. גם סיפור הפרברים וגם קזבלן משתמשים במוזיקה רומנטית כדי להדגיש את הסיפור המרכזי של אהבה אסורה. ב-סיפור הפרברים, ברנשטיין יצר את השיר "Tonight" כדי להביע את האהבה החזקה והטרגית של טוני ומריה. זהו קטע לירי ומלא רוך, שבו מתמזגים הקולות של שני האוהבים ונוצר דיאלוג מוזיקלי אינטימי. זלצר יצר את "שחרחורת" ב-קזבלן כדי לשמש כשיר אהבה שנובע מכאב וכמיהה. המוזיקה הפשוטה אך האמוציונלית, המלווה בשירה, מבטאת את השבריריות ואת הרגישות של קזבלן, ומעמיקה את ההזדהות של הקהל עם דמותו ועם מערכות היחסים שהוא מנסה לבנות כנגד הקשיים החברתיים.
מוזיקת הפאנק, ובמיוחד זו של אמנים כמו אייזק הייז והרבי מאן, השפיעה רבות על הפסקול הקולנועי משנות ה-60 וה-70, בעיקר בזכות המקצבים הייחודיים, ההרמוניות המורכבות והשימוש בכלים בעלי צליל עשיר. השפעות אלו, גם אם לא באופן ישיר, ניכרות ביצירתו של דובי זלצר ב-קזבלן, שם הוא משלב אלמנטים המזכירים את הווייב והאנרגיה של הפאנק, תוך התאמה לחברה הישראלית ולתרבות המקומית. אייזק הייז והרבי מאן פיתחו סגנון שנע על הציר שבין פאנק לנשמה, עם דגש על מקצבים איטיים אך חזקים, כלי נשיפה עשירים ובולטים, וביטים כבדים. המוזיקה שלהם יצרה מתח וריגוש, והיוותה בסיס מצוין לסרטי פעולה וסרטים בעלי אופי מחאתי וחברתי, תוך שימוש בקצב ובאווירה כדי להעצים תחושות של מתח ועוצמה.
זלצר, בהשראת הייז ומוזיקת הפאנק של אותה תקופה, משתמש באלמנטים ריתמיים חזקים ובקטעי כלי נשיפה כדי להדגיש את העוצמה של קזבלן כדמות שנלחמת למען המקום שלה בחברה. למשל, השיר "כולנו יהודים" נשמע לעיתים כמו המנון עוצמתי שמחבר את הדמויות על רקע סכסוך ומאבק, ומנוגן במקצב שדוחף קדימה, מה שמזכיר את הקצב העקבי של מוזיקת הפאנק והנשמה.
כמו הפאנק, מוזיקת הפסקול של קזבלן כוללת קווים מלודיים ברורים, שבנויים על עיבודים עשירים המשלבים כלי נשיפה ותופים באופן הדוק שמדגיש את הדרמה והאנרגיה. בדומה להרבי מאן, שהרבה לשלב סולמות וקווים מלודיים מהג'אז עם מקצבי פאנק, זלצר נוטה להשתמש בשילוב ייחודי של מקצבים מזרחיים ועיבודים מערביים. השימוש בדרבוקה וכלי הקשה מסורתיים לצד תזמורת מערבית נותן ל-קזבלן תחושת כלאיים שמצליחה לחבר בין מזרח למערב, באופן שמשקף את הדמויות והסיפור. זוהי השפעה עקיפה מהפאנק האמריקאי, המשלב ג'אז, בלוז ורית'ם אנד בלוז, כמעין קריאת תיגר על מוסכמות, שגם זלצר מאמץ בדרכו.
המוזיקה ב-קזבלן משרתת תפקיד קריטי בהעברת סיפור העלילה ובבניית הדמויות, ובראשן דמותו של קזבלן, העולה המרוקאי שנאבק על מקומו בשכונת מצוקה ביפו. זלצר משתמש במוטיבים מוזיקליים שמקורם במוזיקה המזרחית, אך מצליח לשלב אותם באופן הרמוני עם סגנונות מערביים, כמו מוזיקת פופ עכשווית ואפילו קטעים קלסיים.
השירים המרכזיים, כגון "כולנו יהודים" ו"שחרחורת," הם שירי מחאה ואהבה שמעמיקים את הבנת הקונפליקט שבין התרבות המזרחית לתרבות המערבית בישראל של שנות ה-60. "כולנו יהודים," למשל, הוא ביטוי ישיר לאיחוד ולתחושת השייכות שחווה קזבלן ושותפיו על אף קשייהם, בעוד "שחרחורת" הוא שיר אהבה נוגה שמצליח להדגיש את השבריריות של קזבלן ואת התקווה שהוא מוצא באהבה.
ליאונרד ברנשטיין השפיע רבות על מלחינים ומוזיקאים ברחבי העולם, כולל על דובי זלצר, במיוחד דרך יצירתו המכוננת סיפור הפרברים (West Side Story). המוזיקה של סיפור הפרברים, ששילבה ג'אז, מוזיקה קלאסית ומקצבים לטיניים, הצליחה לתאר את חיי המהגרים והצעירים בני הדור השני בארצות הברית, תוך ביטוי של מתח חברתי, רומנטיקה וסכסוכים בין-תרבותיים. בדומה לכך, ב-קזבלן, זלצר מייצר פסקול עם תמהיל סגנוני שמבטא את המתח העדתי, את הסכסוך החברתי-תרבותי ואת נושא הזהות – הפעם בישראל.
זלצר שאב השראה מהאופן שבו ברנשטיין הצליח לשזור נושאים מוסיקליים דומיננטיים לכל אחת מהדמויות והקבוצות ב-סיפור הפרברים כדי להעמיק את הבנת הצופים את המתח החברתי. ב-קזבלן, הוא עושה שימוש דומה בהצגת העולם התרבותי של קזבלן, העולה המרוקאי, ובני דורו ביפו. באמצעות שילוב של מוטיבים מזרחיים עם מוזיקה מערבית יותר, יצר זלצר פסקול שבו לכל שכבת סיפור יש ביטוי מוזיקלי ייחודי. כך למשל, קטעי האהבה בסרט מקבלים עיבוד מוסיקלי לירי, בעוד הקטעים שבהם ניכר המתח הבין-עדתי מוגשים עם נגיעות שמרמזות על מוזיקה מרוקאית אותנטית לצד השפעות קצב מערבי.
כמו ברנשטיין, שראה במוזיקה כלי להבנה ואמפתיה, זלצר משתמש בפסקול לא רק להעברת תחושות, אלא גם כדי לאחד דמויות ומצבים מנוגדים. השיר "כולנו יהודים" הוא דוגמה מצוינת לכך, כשהוא מצליח לבטא את השאיפה לאחדות והבנה בין השכבות החברתיות השונות באמצעות מוזיקה שמדברת גם לליבו של הצופה, כשם שברנשטיין עשה ב-סיפור הפרברים.
יתר על כן, האיזון בין המוזיקה הרומנטית לבין קטעים קצביים עם השפעות דרמטיות ושימוש בצלילים מזרחיים הוא תוצאה של ההשראה הברנשטיינית, שמובילה את זלצר לשילוב טבעי בין תרבויות. ברנשטיין ידע כיצד להביא את המוזיקה לכדי ביטוי כמעט תיאטרלי, כזה שמעצים את העלילה ואת הדמויות. זלצר, בדרכו שלו, מתרגם את הסגנון הזה לתוך התרבות הישראלית, כשהוא משתמש במוזיקה כדי לבטא את הקרע והשבר, אך גם את התקווה לאיחוד ולרב-תרבותיות בחברה הישראלית. כך, ההשפעה של ברנשטיין ניכרת ב-קזבלן בכך שהפסקול מצליח לספר סיפור בפני עצמו, להעצים את הדמויות ולתת להן קול ייחודי – הן במובן התרבותי והן במובן הרגשי.
יתרונו של זלצר בפסקול זה הוא במיומנותו לשלב מוזיקה באופן טבעי בסצנות מפתח, תוך שמירה על קצב שמסייע להתפתחות העלילה ומניע אותה קדימה. הקטעים האינסטרומנטליים שלו בסרט מדגישים את הדרמה הפנימית ואת המאבקים הרגשיים של הדמויות, ולעיתים נותנים לסרט תחושה כמעט תיאטרלית. גם אחרי עשורים רבים, המוזיקה מצליחה לרגש, לעורר מחשבה ולהיות רלוונטית מבחינת הדיון החברתי והתרבותי שהיא מעלה. זלצר הצליח ליצור פסקול לסרט קזבלן שהוא הרבה יותר מרקע מוזיקלי. הפסקול של הסרט מתפקד כמרכיב משמעותי ובלתי נפרד מהסיפור והדמויות, ומצליח להרחיב את העיסוק בנושא השילוב החברתי, היחסים הבין-עדתיים, והזהות הישראלית המורכבת. שנה]פכה, לאחר השבעה באוקטובר, לעוד יותר מורכבת.
רגעים על המסך והבמה
