חותמים שנה במועדון בארבי עם דודו טסה

מה כבר אפשר לומר שלא נאמר בשבוע החולף, תילי תילים של מילים והררי תמונות נערמו בעקבות הידיעה על סגירת מועדון בארבי במיקומו הוותיק בקרן הרחובות קיבוץ גלויות ורחוב הרצל בדרומה של תל אביב והמשך תהליך המעבר של המועדון למשכן חדש, גדול יותר וחדש יותר בהאנגר 2 בנמל יפו.

כן, המועדון שכבר קיים שלושים שנה מתוכן 22 שנים במשכן הנוכחי, מתוכן ח"י שנים שאני מכיר את המועדון ומשתדל להגיע אליו לפחות פעם בשבוע. גם אני הערמתי ערימות של מילים על החיבור האישי שלי למועדון ואנסה כעת לתת כמה מילים על המופע האחרון.

אז אכן, ערב ראש השנה האזרחית סילבסטר לאמונתם, האווירה באופן כללי בארץ לא משהו, אנחנו הרי בעיצומה של מלחמת החרבות מאז אותה שבת שחורה, מנסים מעת לעת לברוח עם הנשמה אל מועדון כזה או אחר כדי לשכוח מהחדשות הרעות באיזה מופע משובח.

גם הפעם הקהל הצביע ברגליו והגיע בהמוניו למלא את החלל העצום של מועדון בארבי, לזלול נקניקיה בלחמנייה עם כוס בירה בכניסה, לפגוש מכרים ותיקים ולפטפט על הא ודא עד השעה עשר.

בעשר כולם כבר נכנסו פנימה והמתינו בציפיה לדודו טסה וחבורת הנגנים המשובחת שלו כדי לחגוג את סופהשנה. בחירה מצויינת ומאוד סמלית באשר דודו טסה הוא האמן ש"פתח" את הבארבי אחרי הקורונה…

ואכן זה הגיע, באיחור אופנתי כדי להתאים את הלו"ז אל תוך השנה החדשה שבפתח המופע החל כשדודו מוביל את הנגנים ואת הקהל יחדיו למסע מוזיקלי הסובב בין אלבומי הסולו שלו, חומרים מתוך פרויקט הכוויתים האהוב ובכלל להפוך את השעתיים הבאות לחוויה חושית אדירה.

היציעים היו מלאים, הקהל היה חם, הגרונות היו ניחרים והידיים התעופפו אל על, 25 שירים בסט ליסט המושקע הובילו את הערב מ- "לומד לדבר אהבה", דרך "פריד", "חלומות כאלה", "לולה", "בדיוק מתרגלים", "פוג אל נח'ל" ועוד רבים וטובים כולם יחדיו וכל אחד לחוד.

אין על דודו, מדובר ביין מצויין המשתבח עם הזמן, האיש הזה הביא אמש את ההלחם הכי טוב שקיים בעולם של רוקנ'רול מחוספס ועירקיות מזרחית אוריינטלית אסלית, החיבור שאמור להזכיר לכולנו מי אנחנו, היכן אנחנו, מהיכן באנו ולאן פנינו מועדות, רק להתבונן, ברגעים שאני לא ממוקד לעבר הבמה, על הקהל, על הפנים המאושרים, על הידיים, השפתיים השרות מילה מילה בכל שיר, אין על דודו, הוא החלילן מהמלין של הבארבי ובכלל!!

את הרגעים האחרונים של המופע ושל הערב והשנה המסתיימת חתם דודו טסה כשהוא לבד על הבמה אוחז בגיטרה אקוסטית ומבצע את השיר "אני גיטרה" שכתבה והלחינה המשוררת נעמי שמר המנוחה בשנת 1993 עבור בני אמדורסקי, אביו של אסף. שיר הפך אבן דרך, המנון קנוני בפזמונאות הארצישראלית היפה והטובה.

רגע אחרי שדודו סיים את השיר עלה שאול מזרחי, המנהל ובעל מועדון בארבי לבמה ואמר – "תודה, חבר'ה זה לא נגמר, ב- 18 בלי נדר אנחנו עוברים לבית החדש, תודה לכם, תודה על 22 שנה פה, 30 שנה יחד ובעזרת השם עוד 20 שנה קדימה לכם לילדים והלאה, שנמשיך לעשות רק טוב וכיף כי אתם ראויים לזה במדינה המחורבנת הזו, תודה רבה, זה לא מובן מאליו"

ואף מילה על מטח זיקוקי הדינור שהנבלות מעזה שיגרו בחצות, בזריזות ובסדר מופתי הפנה שאול את הקהל למקום מבטחים, חצי הלכו למשרדים וחצי הלכו למחסנים מתחת לקולטורה. סוף כולם חזרו לבר כדי להתכבד בצ'ייסר און דה האוס, תכלס ראש השנה..
לחצו לצפייה בגלריית התמונות מהמופע