רבות כבר נכתב על המופע המפתיע ומרגש של "חבורת זהו זה", אך עם כל הכבוד (ויש כבוד) לגידי גוב, מוני מושונוב, בר-אבא, דובל'ה גליקמן וקושניר, עיקר המחמאות והתשבחות מגיעות לאדם צנוע ומוכשר במיוחד, אמיר לקנר, שעיבד, הפיק מוסיקלית וניצח על החומרים האייקונים אותם מבצעת החמישייה מאז חזרו בתקופת הקורונה למסך.
ללקנר, יש את הכישרון לקחת כל קלאסיקה ישראלית, כגון "סתם יום של חול", של שמעון ישראלי, ולהפוך אותו ללהיט עכשווי, מבוצע בשלל קצבים וסגנונות, עם מעברי סולמות המאתגרים את ההרכב המוסיקלי אותו הציב על הבמה ובמיוחד את המאזין שהגיע למופע, לא רק כדי להשתתף בערב של "שירה בציבור", אלא, ובעיקר בגלל שהתפעל מ – 112 הביצועים לשירים שבצעה החבורה בכל שבוע בתוכנית בערוץ 11 בטלוויזיה.
את לקנר הכרתי במסגרת עבודת ההלחנה והעיבוד המורכבים שביצע עם זוהר שרון ורועי אופנהיים בתזמורת המהפכה. הבחור הדהים ביצירות שכתב במופע שהוקדש לשירי "התרנגולים".
יש בלקנר את היכולת המופלאה השמורה למוסיקאים דגולים כפראנק זאפא (לא פחות), ג'ון לורד (קלידן "סגול כהה") או מישל קולומבייר לערוך לכל קטע מוסיקלי מטמורפוזה מרשימה ולהפוך אותו ליצירת ג'אז, פרוג, בלוז או ניאו-קלאסי המשלבת מבנים טונאליים מטורפים, סולמות כרומאטיים לצד מעברי סולמות וקצבים הנעים (באותו הקטע מרגאיי, פאנק ועד להשפעות של מלחינים כסיבליוס, באך, ברהמס וצ'יקובסקי.
וכל זאת, כבמטה קסם, מבלי להעיק על הקהל, מבלי לסטות יותר מדי מהתוכן המקורי עבור אלה שרק באו לשיר ולהתרפק על הנוסטלגיה של שירים שבנו אותנו, פעם, כחברה מסביב למדורת השבט, עובדה שעוד יותר חיזקה את האקטואליות של הערב הזה.
ובכלל, מדובר במופע מושקע ברמות, מופע שערך קרוב לשעתיים וחצי וכלל מופע מרשים של וידאו ארט, 11 נגנים על הבמה וסאונד ותאורה מדהימים.
הכח האמיתי של המופע הזה הוא במינון המדויק מאד בין קטעי הקישור, המערכונים (המאד אקטואליים הנוגעים לקשר בין "התייבשות" לרופאים קרדיולוגיים) וסרטי הוידאו מארכיון לבין המוסיקה – שהיא כמובן העיקר שלשמו באנו.
המשימה של לקנר לא הייתה קלה ופשוטה, בלשון המעטה, בסך הכל מדובר בחמישה שחקנים (להוציא את גידי גוב כמובן) שאינם זמרים על פי הגדרה. (נכון אבי קושניר התנסה מעט בתחום בעבר ובר-אבא היה חבר בלהקת פיקוד מרכז) אבל להעביר את ההרמוניות המורכבות מזירת האולפן שבו ניתן לעצור, לתקן באוטו טיון, ולעבוד פרטנית עם כל חבר, אל הבמה במופע חי, זו מציאות מורכבת ולא קלה.
כאן, המציאות שונה ומורכבת – חמישה גברים בוגרים, רובם מעל לגיל 70, שנאלצים להתמודד עם טקסטורות מוסיקליות לא קלות (במיוחד כשמדובר בלחנים של יוני רכטר, שלמה גרוניך או אמיר בניון). בהקשר הזה דווקא מוני מושונוב הווה עבורי את ההפתעה של הערב כ"זמר", וגידי גוב, "הזמר המקצועי", לא היה במיטבו. (לא שזה הפריע ולו לרגע לחוויה הכללית האדירה שזרמה מהבמה לקהל ובחזרה לבמה).
גם לעובדה הזו, ללקנר היו פתרונים – הוא פשוט גייס ששה מהמוסיקאים המלווים לשיר קולות רקע עם חברי "זהו זה" עובדה שעיבתה את ההרמוניה והנוכחות הקולית המרשימה וקרבה אותו מאד למה שאנו רגילים לשמוע בהקלטות באלפן עבור תוכניות הטלוויזיה.
ואם ציינו את אמיר לקנר האלוהי (ואת אתי אנטה שגב המנהלת האומנותית והעורכת) ככוכבים האמיתיים של הערב, מי שבאמת הווה את הכוכב הוא הקהל שגדש עד אפס מקום את כל 4000 המושבים של התיאטרון הרומי בקיסריה (ופעם אחת לתמיד – אמפי תיאטרון הוא תיאטרון עגול, כדוגמת הקולוסיאום, קיסריה הוא תיאטרון רומי).
קהל ברובו בוגר, (לבוש בטי שירט של ההופעה) קהל מנומס עד אימה שיודע כל מילה ממילות השירים בעל פה, שחונה על פי הוראות הסדרנים, לא נוטש את הזירה לפני תום ההדרנים ובעיקר מפנה את מגרשי החניה בסדר מופתי… (מה עוד אפשר לבקש).
מבלי להיכנס לפוליטיקה, כל המערכונים, קטעי הקישור האקטואליים וקטעי הוידאו לא צדדו במיוחד בנושא הרפורמה המשפטית… ובסוף ההופעה הקהל, כאיש אחד צעק "דמוקרטיה", בסגנון ההפגנות בקפלן (מינוס נושא חסימות הכבישים). בעיקר קהל שבא לשמוח, לשיר, לפרגן, ולברוח מהמציאות היומיומית (במיוחד שבמקביל הרבה משכני היו עסוקים בלהתעדכן מאירועי הפיגוע הקשה בתל אביב).
זה המקום לפרגן, להלל ולשבח את חבורת הנגנים המצוינים והמרשימים שהעמיד, כאמור, אמיר לקנר על הבמה. (לקנר אגב התגלה לי כחלילן מדהים ואנרגטי וגם זמר לא רע).
למען האמת היחיד מבין החבורה שזיהיתי היה נגן הבאס הווירטואוז, אבי יפרח, מוסיקאי על ששולט על כל סגנון מוסיקלי אפשרי – מפמפום פאנק, ועד לסולמות סטנדרט ג'אז.
איתמר גרוס הפליא בנגינת קלידים ובמיוחד בפסנתר חשמלי (בסגנון פנדר רוהדס). עידן פרידמן הדהים (באמת הדהים) בתיפוף מרשים ווירטואוזי.
מבחינתי, מאד מאד התלהבתי מנגינת הגיטרה של רמי אוסרווסר, נגינה מדויקת, לא מתלהמת ולא מפונפנת, (קצת מזכיר את הסגנון של חיים רומנו). רוני בר הדס, הצעירה, מלהיבה בנגינת גיטרות קצב, גיטרות אקוסטיות ויוקללי. עידית דביר, התבלטה בנגינה מאוד מדויקת ומרשימה בכלי הקשה, כולל התבלטות בשיר הנושא של התוכנית. והייתה גם כנרת וירטואוזית בשם קרן טננבאום, שהשכילה לשלב בין סגנון קלאסי מובהק לבין נגינת ג'אז בסגנון ז'אק לו פונטי וכמובן, סקציית הנשפנים אוהד בן אבי, עדי מאירי ויאיר סלוצקי, נגן טרומבון מרשים שזכה גם לקטעי סולו בסגנון ג'ימי פנקו מלהקת "שיקאגו".
קשה לי להצביע על קטע מיוחד שבלט, מכיוון שכל הקטעים היו מעניינים ומרגשים (אהבתי מאד את העיבוד לשיר "ערב כחול עמוק" שעשה לקנר בסגנון מוסיקת הפתיח לסדרת הטלוויזיה הבריטית, "BLACK BOOKS" ").
ויחד עם זאת, , "מיליונים", ו"צל עץ תמר", זכו לביצועים הכי מרתקים כמו גם, "ניצחת איתי הכל", ו"ערב כחול עמוק".
באופן אישי, התרגשתי עד דמעות מהעיבוד והביצוע של השיר של יוני רכטר ועלי מוהר, "כל עוד", שיר שבמהותו נכתב באופן מורכב ומסובך עם שינויי אקורדים בלתי אפשריים על ידי אחד מגדולי המלחינים בארץ.
לקנר, מעבר לעיבוד המורכב והמשתנה, צירף לחבורת "זהו זה" גם מקהלה של תלמידי בית ספר ששלבה בתוך היצירה גם פראזות מתוך "קן לציפור" הופכות את כל השיר למיני אופרטה בסגנון מחזות הזמר הכי מצליחים בברודווי.
לסיכום: המופע הוא אחד מההופעות המשמעותיות והמרגשות שנראו בארץ, וכל זאת לאו דווקא בגלל האספקטים הנוסטלגיים.
והנה גם עיטור קטן של וידאו מהגולש "שבלול גמדי"…
