פסטיבל הג'אז הבינלאומי התשיעי במוזיאון ישראל

זו השנה התשיעית בה יוצא לפועל פסטיבל הג'אז הבינלאומי במוזיאון ישראל בירושלים שהחל את דרכו בשנת 2009, לשמחתי ומזלי הטוב הספקתי לחוות שש פעמים את הפסטיבל מאז שיצא לדרך כולל ימי הקורונה ההזויים כאשר הוא יצא מתוך אולמות המוזיאון אל החצר רחבת הידיים ונשאר שם לטובת הקהל הנהנה מאויר הרים צלול כיין (שגם נמזג בדוכנים השונים ברחבי הגן הגדול..), אין ספק כי הפסטיבל הזה שהוא בעצם בנו הקטן אך האקלקטי של פסטיבל ישראל מהווה צינור מצויין להנגשת הרכבי מוזיקה מגוונים ומיוחדים לקהל הישראלי תחת אצטלת סוגת הג'אז למרות שחלק לא מבוטל מהצלילים המנוגנים במסגרתו הם כלל לא מה שקרוי ג'אז קלאסי או אפילו קרובים לעולמות הג'אז השונים אלא יותר למוזיקה עולם וטוב שכך.

אז אמש טור עורפי ארוך ומפותל התמשך בכניסה למוזיאון ישראל בירושלים, אמרו לי שלא רק שהיום נפתח פסטיבל הג'אז הבינלאומי ירושלים אלא זהו גם היום ואלו הן השעות בהן בשגרה המוזיאון נפתח לקהל הרחב, אגלה לכם סוד, טור טור אבל זה הלך מהר ותוך רגעים בודדים כבר עשיתי את דרכי במעלה המדרגות בחצר המוזיאון לעבר מתחם הפסטיבל ליד ביתן קראון כשאני מצוייד בתג צלם.

השנה הוחלט כי יומו הראשון של הפסטיבל בן שלושת הימים יתכנס אל תוך עצמו ומוקד בבימה אחת ראשית, לדעתי האישית כך צריך להיות במקום להתרוצץ ברחבי הגן הגדול מספוט לספוט, אולם זו התוכנית רק לערב הפתיחה, כבר התעדכנו כי בימים הבאים יחזרו באי הפסטיבל לשוטט בגן רחב הידיים מבימה אחת למשנה..

אז מה היה לנו?

הגענו היישר למופע בו אנסמבל "חגיגה" בניהולו המוזיקלי של נגן הסקסופון אלון פרבר אירח את החצוצרן האמריקאי דייב דאגלס מעל בימת קראון לסשן טרום שקיעה, חבורת הנגנים שכללה בנוסף לשני המובילים הללו את יונתן כהן בטנור סקסופון, חליל וקלרינט, עודד מאיר בטרומבון, הפסנתרנית קטיה טובול, נגן הקונטרבס וגיטרת הבס אסף חכימי ורועי אוליאל על התופים בצעה קטעים שונים הן מיצירות האנסמבל והן מיצירותיו של דאגלס אשר נתנו כמיטב המסורת של סוגת הג'אז את הטיימינג, הזמן והמקום לכלל נגני כלי הנשיפה לתת את הקטע שלהם איש איש בזמנו החופשי לקול מחיאות הכפיים של הקהל.

עוד אלו מסיימים והנה הסשן הבא כבר מתחיל להתנגן, המופע היחידי שנערך בנקודת מקום שונה – רחבת השולחן העגול הסמוכה אירחה טריו נגנים ישראלי בשם – Monolyt בראשותה של נעמי סיני נגנית הסקסופון, המיקסר והשירה שלקחה את ההרכב אל מחוזות הסוניק ג'אז, הנאו סול, הגרוב והביט והצליחה להרקיד את כל הקהל שהתאסף בחצי גורן מולם.

והנה אנחנו מעפילים בחזרה לבימת קראון אל המופע הבא, זהו בעצם המופע המרכזי של הערב, הרכב סופר גרופ ישראלי בשם Big Vicious בו כבר נתקלתי בעבר לא פעם, הכולל בראשו את אבישי כהן בחצוצרה, יונתן אלבלק בגיטרה סינתים ולופים, עוזי "רמירז" פיינרמן בגיטרה, אביב כהן על התופים והאורחת המאוד חשובה שלהם – אסתר רדא. אז אחרי כמה קטעים בהם אלבלק הפליג עם הקהל למחוזות הפנטזיה ועוזי הציף את אוזני הצופים בדיסטורשן קופצני, אבישי שהוא בכלל נחשב כעילוי מוזיקלי עוד בהיותו ילד פלא אשר בגיל 10 כבר כיכב בתזמורת הפילהרמונית הצעירה בניצוחו של זובין מהטה ובגיל 20 כבר סיים את לימודיו ב- Berklee College of Music הפיץ שטיחי סאונד של חצוצרה שמימית ואסתר הגיע עם כל הגרוב שלה כדי להשלים את התמונה, אין ספק כי מדובר בסופר גרופ מצויין.

ואחרי שאלו מפנים את הבמה והנה אנחנו מגיעים לשלב האתני, האורחים הראשונים שנוחתים הערב היישר מאפריקה, מאלי, הם הטריו      Boubacar Traoré הנקרא על שם מנהיג ההרכב בן השמונים האוחז בגיטרה אקוסטית ומפליא במלודיות שבטיות כשהוא מלווה מצד אחד במוסא קויטו על כלי הקשה עם ריתם קבוע ורקיד ומצד השני בוינסנט בושר, הלבן היחידי בהרכב המביא את רוחו של אניו מוריקונה, מלחינם של נעימות מערבוני הספגטי משנות השישים אל הביט והגרוב האפריקאי, שילוב מדהים של נגן מפוחית מחד וצמד אפריקאים עם בלוז היושב על ביט שבטי פרימטיבי בהוויתו.

את הפרק החותם של הערב הביאו לבמה חבורת הטוארגים העונים לשם Tarwa N-Tiniri המגיעים אלינו מפתח מדבר הסהרה בדרום מרוקו, כשהם לבושים בגדים מסורתיים העוטפים את פניהם וגופם כמגן בפני רוחות הקדים של המדבר ומגישים לקהל את הצלילים המרקידים של אנשי הטוארג, הברברים מהמדבר האפריקאי, כבר נחשפנו בעבר למוזיקה שכזו בהופעותיו של בומבינו בן הטוארג במספר הזדמנויות במועדון בארבי בתל אביב, גם החבר'ה האלו, במיוחד הסולן – חמיד עיט חאמד המנגן בגיטרה חשמלית ושר כשהוא מפליא בגיטרה כאילו והיה רוקר משנות השבעים של המאה שעברה, החיבור בין הסאונד היושב על טווח אקורדים מאוד מוגבל ואופייני לצד פרצי הדיסטורשן הפראים לבין המקצב הקבוע והמרקיד עם השירה הרפטטיבית גורם לקהל להתנועע בלי הפסקה, חלק כבר עומד על רגליו ופשוט רוקד, כך זה צריך להיות. הצליל שלהם כמו גם צבעי המנעד המוזיקלי מזכירים במאוד את הלהיט של להקת רבע לאפריקה – תרביל תירבח אולם בטמפו יותר איטי ומתון מה.

לסיכום – החבר'ה של הפסטיבל ארגנו לקהל אחלה ערב, אקלקטי, אתני ומאוד גרובי. תודה רבה לכם. קבלו טעימה ממצלמתו של ויקטור המתעד בסבלנות ויסודיות את האמנים על הבמה.

ועוד כמה קטעי מוזיקה שתועדו על ידי