מבחינתי צביקה פיק תמיד היה כוכב הפופ האולטימטיבי של ישראל, המוזיקאי שהיה מבוגר ממני בעשור וקצת היווה עם שיריו שבשנות השבעים הפכו ללהיטי ענק לכוכב שאינו נופל במאומה מעמיתיו שמעבר לים, תמונות הפוסטר שלו משבועונים כלהיטון המיתולוגי עטרו את קירות חדרי לצד פוסטרים של כוכבי פופ ורוק בינלאומיים. אני מעז ואומר כי מבחינתי צביקה פיק כיוצר מוזיקלי היה אמן שלא עמד במקום וידע לנווט את יצירותיו המוזיקליות עם רוח הזמנים מחד ופורץ דרך מאידך.
התמזל מזלי ואף נכחתי במספר הופעות שלו, ההופעה המלאה האחרונה הייתה במסגרת פסטיבל הפסנתר של תל אביב, ובהזדמנות אחרת אפילו נהגתי כאחרון הגרופיז והצטלמתי עמו למזכרת בפרמיירה של המחזמר "מרי לו" בגרסתו האחרונה שעלתה בימי חייו.
ומכאן לסרט "ימי הפיק " עצמו. זהו מסמך דוקומנטרי אנושי ומוזיקלי שבוים בידי העיתונאי שי להב ובסיועו של הבמאי השותף רון עומר, עם עבודת תחקיר שליקט יונתן אברהמי, המציג קרוב לשעתיים תיעוד מרתק ומעניין אודות דמותו של צביקה פיק, החל מילדותו, עלייתו ארצה, תחילת הדרך ככוכב פופ בשנות השישים, הפסגות שהגיעה אליהם בעשור הבא, השקיעה של הקריירה המוזיקלית וירידתה של הפופולריות של פיק אל מול הקהל הרחב, דבקותו במטרה ובייעודו האמנותי להמשיך ליצור ולהופיע אפילו ברגעים הכי עלובים ועד נסיקתו שוב מעלה מעלה עם השיר דיווה.
מספר דמויות ממהלך חייו מרואיינות במהלך הסרט ובדבריהם הם שופכים לעתים אור על זוויות שהציבור הרחב לא באמת הכיר בדמותו. שי להב היטיב לחתום את הסרט ברגעים שלאחר מותו כאדם שנותר די בודד החולם את חלומו כאשר משפטי מפתח על דמותו נשמעים מפי אותם אנשים ממש כאילו והיו דברי הספד שכולם רק טוב ותום. רגע מצמרר.
נשמעו לאחרונה קולות צורמים אודות תפקידם של המרואיינים בסרט אולם אישית אני סבור שנאמרו על צביקה דברים נכונים גם אם לעתים אינם נעימים לאוזן השומע. דמותו נחשפת כאדם בשר ודם עם מעלות וחסרונות.
הסרט שבמקור אמור היה ללוות את צביקה פיק עוד בחייו, הפך למרבה הצער ברקוויאם קולנועי אחרי מותו, ממשיך לרוץ במסגרת פסטיבל דוקאביב – DocAviv, להלן תאריכי הקרנה – 16 במאי בשעה 16:30 באולם סינמטק 1, 20 במאי בשעה 14:15 באולם סינמטק 1. ובהמשך בערוץ Yes דוקו. אל תפספסו.
