להקת נאג' חמאדי – הסוף?

בסוף פברואר סיפר העיתונאי אראל סג"ל, אחד הכתבים הבכירים בערוץ התקשורת הימני 14 במונולוג ארוך בו פירט באריכות את תולדותיה של להקת נאג' חמאדי בה הוא חבר מיום הקמתה וחשף כי לפני ימים ספורים פרסם חברו ללהקה, העיתונאי דרור פויר, הסולן בהרכב בקבוצת הווצאפ של הלהקה את הטקסט הבא – "אני כותב לכם את זה אחרי כמה לילות של התחבטויות רציניות ובלי שינה נכון לעכשיו יהיה לי קשה מאוד להופיע עם סגל, כל ערב הוא מטנף על כל מה שאני מאמין בו, על כל מה שאני מחשיב לחשוב ועל כל מי שאני מעריך, וגם עלי באופן אישי, ככה אני חווה את זה, לא מתאים לי! לא מתאים לי לשיר עם מי שבערב אחד קורא לכם ולי טפילים על הרוח (הרוח הגדולה של גולדקנופף ודרעי כנראה), ובערב הבא מגיע לנגן רוקנרול – אחד הביטויים הטהורים של הרוח החילונית כמו שאני רואה אותה. בשבילי זה קדוש. אני טפיל על הרוח? פאק יו. לא רוצה לעמוד על אותה בימה עם מי שממלא בהתלהבות את תפקידו במלחמה שהוכרזה עלי ועל מדינת ישראל. עם מי שאומר ששמאלניות נמשכות לנאצים ועוד שלל זיוני שכל וטנטרומים. לא יודע מה אתכם אני לא מוכן יותר… הגעתי לצומת T בלהקה. אני מוותר עליה בכאב, אבל בלב שלם. הפשיזם אולי יעבור, אבל לא דרכי"

המונולוג של אראל | טור אישי במיוחד: הרפורמה מגיעה לרוקנרול – אראל סג"ל, בסיסט מובטל, מחפש להקה#הדוח_של_אראל@ErelSegal @doh_erelsegal14 pic.twitter.com/IdP8GULs8k

— עכשיו 14 (@Now14Israel) February 27, 2023

בכך חשף אראל סג"ל את הקרע האידאולוגי העמוק שמצוי בליבתה של הלהקה, קרע שעד היום היה בסך הכל נושא לעקיצות הדדיות בין שמאל לימין במהלך ההופעות של הלהקה שהתאפיינו בהמון אמירות פוליטיות כאלו ואחרות שאין בינן לבין השירים כל קשר, באשר השירים עסקו בדברים האמיתיים שהעסיקו את החבורה, החיים עצמם.

הרומן האישי שלי עם חבורת העיתונאים שהקימו לעצמם להקה בלתי תלויה החל לפני שנים רבות הרבה לפני שחשבתי לפתוח בלוג על מוזיקה והופעות, במשך תקופה לא מבוטלת "רדפתי" אחרי הלהקה למקומות שכבר לא קיימים, מועדונים שהיו, פרחו ונעלמו, לעתים בספוטים משונים והזויים, אפילו באחד מחגי פורים התפרעתי והתחפשתי לסולן הלהקה, הפובליציסט השנון דרור פויר. את ליל הסדר השנתי אני חוגג בדרך כלל בקריאת ההגדה כשכיפה עליה רקום לוגו הלהקה מעטרת את בלוריתי…

למרות שבשנים האחרונות נותרתי מה שקרוי עוקב מרחוק עדיין בליבי יש ללהקה פינה חמה כהרכב שיוצר ומנגן לא כפרנסה אלא כערך מוסף מעבר לעבודתם הדי סיזיפית יש לומר בעולם התקשורת והעיתונות חלקה המודפס וחלקה הדיגטלי. ועל כן, בעקבות הסיפור הנוכחי פניתי לכמה מחברי הלהקה ובעצם שאלתי שאלה אחת גדולה וענקית – "כמי שליווה את נאג' חמאדי בשנים הראשונות, עקבתי אחר הדיווחים האחרונים באמצעי התקשורת השונים ואבקש לדעת ממקור ראשון מה הסיפור ומה דעתך. אני מכין כתבה לבלוג."

השאלה הראשונה והמפורטת ביותר נשלחה כמובן לדרור פויר שהוא בעצם הודיע על עזיבתו את הלהקה ועבורי הוא היה הסמל המרכזי, הפרונט מן, הקורא בשער, האיש שעשה את כל השואו המטורף של הלהקה – "כמו רבים ממעריצי להקת נאג' חמאדי למרות שאני בשנים האחרונות עוקב מרחוק נחרדתי למשמע הידיעה על פרישתך. למיטב זכרוני הפערים האידאולוגים בינך לבין אראל סג"ל לא הפריעו לכם לכתוב ולהלחין ואף לבצע יחדיו שירים רבים, לא רק, גם הפער האידאולוגי עצמו היה נושא די פופולארי במהלך ההופעות כאשר החלפתם הערות ועקיצות הדדיות לשמחת הקהל שרק חיכה לקרב הלודרים הזה בכל הופעה והופעה. אין חדש בעובדה ובידיעה כי הפער החברתי בין הימין לבין השמאל בארץ הלך והתרחב במיוחד בעקבות המאבקים ברחוב בלפור ומעל הגשרים עוד בימי הקורונה. מה היה האקט ששבר את כל המוסכמות והביאך להחלטה בה למעשה אתה מפרק את ההרכב בעצם פרישתך, שהרי אתה הדמות הכי ססגונית, הכי פרונטמן של ההרכב, בעוד שאר המוזיקאים עם כל הכבוד הם הנגנים ואילו אתה הדמות המובילה?"

וכך השיב לי דרור פויר – "אהלן יובל. כמו שאולי ראית, עד עכשיו לא הגבתי על העניין וסירבתי לפניות מרוב כלי התקשורת ותכניות האקטואליה (מלבד לשני שדרני רדיו שתפסו אותי בהפתעה איזה בוקר), אבל אחרי מחשבה החלטתי להגיב דווקא אצלך. גם כי היית מהראשונים ששמו לב לנאג' חמאדי וליווית אותנו בהרבה הופעות, ואת זה לא נשכח לעולם, אבל בעיקר כי הרגשתי שבאתר שלך אפשר לשים דגש על זווית של הסיפור שבעיניי וללבי היא חשובה בערך כמו הזווית האקטואלית והחברתית שגם עליה מן הסתם יש לי הרבה מאוד מה לומר (רבים ראו בהודעה שלי ובטור של סג"ל משל על החברה הישראלית ובהחלט יש בזה משהו, אבל זה לפעם אחרת) – וזו הזווית שלשמה בעצם התכנסנו פה: הרוקנרול. או במקרה הזה: להיות חבר בלהקת רוקנרול.

חברות בלהקה היא סוג מסוים מאוד של חברות. קשה להגדיר אותה אבל במרכז שלה עומדת, כך אני רואה את זה, אינטימיות גדולה. אולי לא אינטימיות של שיחות נפש אל תוך הלילה, אבל אינטימיות אחרת, של יצירה משותפת, של התנתקות מהאדמה לכמה רגעים, של צחוקים ושל צעקות, ובעיקר – אינטימיות של מתן חופש. חופש להיות אתה בכאן ובעכשיו. חמישה אנשים יחד, בחדר חזרות או מול קהל, עומדים קרוב, שמים את העולם בצד, מזיזים את האוויר מפה לשם, נותנים לרגשות ולפחדים לעוף על גלי הקול. אינטימיות של החופש לאבד את זה. להקה זו אינטימיות שאין בשום מקום אחר: שיר מתחיל ושיר נגמר – באמצע הכל ופתאום כלום, אין אותו יותר בעולם. זו תחושה רוחנית, נשגבת, קדושה, ובעיקר – כיפית לאללה!

ואת החברות האינטימית והמיוחדת הזאת, סג"ל דרס ברגל גסה כשפרסם התכתבות פנימית בקבוצה של הלהקה. זה הרבה מעבר לתוכן ההודעה, שאני כמובן עומד מאחוריה (צירפתי לך את ההודעה המלאה, ללא עריכה של סג"ל, שתוכל להתרשם בעצמך). זה הדבר העיקרי שהפריע לי בכל הסיפור. בפרסום, סג"ל לא בגד רק בי, הוא בגד בארבעתנו – בטליק, באור, בדרור ובי – ובחברות שלנו בלהקה. כל הטור שלו היה ספין עלוב שניסה להסתיר את זה, ללא הצלחה. ולא פחות מכך, הוא בגד ברוקנרול. הוא הפר את הקוד אולי הכי חשוב שיש בחברות (בלהקה, ובכלל. ואחר כך מדבר על חברות. זה רציני, תגיד לי?). אני לא יודע אם הוא הביא את זה בחשבון אבל תאמין לי שהוא לא היה אוהב את זה בכלל אם הייתי מוציא כמה מההודעות שלו בקבוצה של הלהקה למרחב הפומבי, אין לו מה לדאוג, אגב, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. למה? כי אני לא מניאק.

וסג"ל, בסיפור הזה, יצא מניאק.

הוא יכול לדבר עד מחר על חנה ארנדט, על גרשום שולם, סטלין, לנין, פריבילגים, חופש הביטוי ומה שאתם לא רוצים. מילים גבוהות, אבל בסוף – יצא סתם מניאק. תאמין לי שכואב לי לכתוב את הדברים האלה, אני יכול לומר על סג"ל המון דברים, יש לי נישה בלב בצורה שלו, אבל בכל 36 השנים שאנחנו מכירים, אף פעם בחיים לא חשבתי שהוא מניאק. הוא אף פעם לא היה. גם עכשיו אני לא חושב ככה, כמו כולנו (רק הרבה יותר) גם הוא בסחרחורת של המערבולת – אבל זו האמת: הפעם הוא יצא מניאק.

אתה שואל אם רציתי לפרק את הלהקה? בעיקר רציתי לפרוק את מה שיושב לי על הלב ואת מה שקשה לי בפורום שאני מרגיש בו הכי בבית. הלהקה יקרה לי. היא אחד ממרכזי הכיף המרכזיים בחיי. כל חזרה היא חופשה, כל הופעה היא מסע מסביב לעולם. כתבת ששאר החברים הם "עם כל הכבוד הנגנים" – אני לא רואה ואף פעם לא ראיתי את זה ככה: אנחנו להקה. בלי טליק ודרור ואור אני כלום. אז לא, לא רציתי לפרק את הלהקה, אבל בסוף לכל אחד יש קו אדום, גם לי. אני מודה שיכול להיות שצד אחד בי ציפה/קיווה שאחד מהגורמים המתונים יותר בלהקה (שזה כולם חוץ ממנו וממני בעצם) יגיד משהו ואיכשהו, לא יודע, היינו מגיעים לפשרה מסויימת, אולי, לא יודע איזו אבל מי יודע. זה לא היה "תחזיקו אותי" – זו היתה זעקה מעומק הלב. אפילו לא דמיינתי, בכלל לא הייתי יכול לדמיין, שהוא יוציא את זה ככה החוצה – ושוב, אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי בהודעה.

מה הלאה? לא יודע. אם אתה מכיר מישהו שיודע, שלח אותי אלי. יש לי מלא שאלות אליו.

שלך, דרור"

פניתי כמובן גם לדרור גלוברמן ולאור הלר עימם הייתי בקשר גם מעבר לקטע של מעריץ ולהקה (את אור הכרתי עוד בימים שהיה הכתב הפלילי של גלי צה"ל בעת שהייתי מופיע באולמות בית המשפט בדיוני בקשות למעצר חשודים, את דרור הכרתי במיוחד בתחום הטכנולוגיה בו הוא פועל כיום ככתב ומגיש בשל העובדה שתקופה מסויימת בחיי טיפלתי הן בעבירות מחשב ממש בימים הראשונים שהמשטרה הבינה שיש צורך בכך והן כוובמסטר רשמי במשטרה)

דרור גלוברמן, כתב הטכנולוגיה של ערוץ 12 והקלידן השיב לפנייתי כך – "אומר לך את דעתי. צלחנו עד כה 18 שנים של ויכוחים שעלו בהרבה שעות חדר חזרות אבל לא פירקו את הלהקה. אז עצם הדעות השונות זה לא האישיו, לזה אנחנו רגילים. היו אפס אנד דאונס שמחוברים ללו"ז הפוליטי, אבל תמיד חזרנו לנגן. לפני שלושה שבועות הופענו בהיכל התרבות עם הפילהרמונית כחלק מכנס היי-טק (!) ועם כמה ויכוחים תרבותיים בבקסטייג׳ הכל היה בסדר. אבל בזמן האחרון קשה יותר ויותר לבלוע – לא את הדעות של סג״ל, אלא את הדרך שבה הוא בוחר להגיד אותן. לתחושתי: הכללות בוטות, גסות ומניפולטיוויות. אף אחד לא זרק אותו מהלהקה. פויר הודיע שהוא לא יכול עם זה יותר וזרק את עצמו. לא את סג״ל. זהו. אין לי מושג מה יהיה. ב-18 שנה של מחלוקות מעולם לא הרגשנו קרע כזה. מקווה שהרוקנרול ינצח אבל לא אופטימי כרגע."

אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 13 והגיטריסט של הלהקה הפנה אותי לציוץ שלו בטוויטר בו הצהיר "להקת נאג׳ חמאדי לא מתפרקת". לשאלתי מי יחליף את דרור פויר כסולן השיב כי דרור נשאר וכל חברי הלהקה פועלים להשכנת שלום בין החברים.

להקת נאג׳ חמאדי לא מתפרקת.

— Or Heller אור הלר (@OrHeller) February 28, 2023

ואם אבקש לסכם את הנושא ואני מאמין שהפרשה לא תמה לפחות לא בדרך שבה סיפורי אגדות מסתיימים עם השמש השוקעת וההליכה יד ביד… אציג כהדרן כמה מהרגעים הנפלאים של נאג' חמאדי כפי שתועדו על ידינו