פס קול שבועי
כולל וידאו

שלומי שבן – בית פתוח חלק א’

שלומי שבן משיק את החלק הראשון של האלבום החדש - "בית פתוח חלק א’", יש למה להקשיב.

גם באלבומו החדש המוזיקאי היוצר והמבצע שלומי שבן רוקם את שיריו במילים ובמנגינות שמונחות על המדף הגבוה ואנין הטעם בספריית המוזיקה האינטלקטואלית במסריה ותחבירה הלשוני. מתוך שבעה שירים הנאספים באלבומו החדש – "בית פתוח חלק א'" בארבעה מתוכם שלומי הוא הכל בכל מכל וכל כשהוא מחלק את מטלות ההפקה המוזיקלית בין מספר אשפים חזקים בתחום – אסף תלמודי, תמיר מוסקט, יונתן דסקל כאשר הוא מגייס פה ושם את תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים מחד ואת אנסמבל סולני תל אביב מאידך. גם בעת ששבן מזמן לצידו זמרים יוצרים נוספים כמירי מסיקה, רביד פלוטניק, שולי רנד ונטע אלקיים, הם מעניקים את איכויות קולם בלבד. שבן הוא מהזן הזה של המוזיקאים שהשליטה המלאה היא דרך החיים שלהם, ולא סתם אלא שליטה מוקפדת ביותר עד התו הכי קטן בתסריט המוזיקלי הנארג לו.

כאשר שלומי שבן עשה את דרכו במסלול הזמן עד השלמת חלק א' של האלבום, הוא השיק על הדרך כמה מהשירים במעטפת של וידאו קליפ, כדי שתהנו לא רק מזיו קולו אלא גן מזיו פניו וחבריו, השירים שיצאו בתצורת וידאו קליפ  הם – "מאני טיים", "כנען" (בו מתארחים רביד פלוטניק ושולי רנד), "המאהב של אשתך", והאחרון חביב שיצא עם השקת האלבום – "נורי" בו תשמעו את הילה רוח מלווה בקולה. כך שלפי חשבוני האישי שבן "חייב" לנו במינימום גם את הדואט עם מירי מסיקה בגרסת וידאו מלאה ובמיוחד את השיר בו מתארחת נטע אלקיים, אני רושם זאת אצלי ביומן.

אז נורי בשבילכם

 

אודה ואציין כי אין כאן חידוש מהפכני, שבן לא משנה סגנון אלא ממשיך על גבי המסלול הבטוח שהוא סלל במו ידיו כבר שנים רבות, מדובר במסלול משובח מכל בחינה, כזה שהציבו בחלקה המחודד והעליון של פירמידת המוזיקאים היוצרים בישראל ואני שמח על כך. שלומי שבן הוא מה שקרוי המשביח הלאומי בעולם המוזיקה והצלילים.

אני סבור שהרעפתי מספיק קלישאות והתחנפויות על שבן. כל שנותר לי באמת כעת לומר הוא פשוט קחו פסק זמן של 30 דקות ועוד 33 שניות, תוסיפו עוד קצת לקראת ההאזנה וכמה רגעים לאחר מכן ופשוט תאזינו מבלי הפרעה לשבעת שירי האלבום. זה לא הכל, כי בהמשך שבן מתכוון להשיק את חלק ב' של האלבום, כך שכנראה תאלצו לשריין שעה תמימה בהמשך. רק אומר.

הנה כמה משפטים ששלומי שבן אומר לצד יציאת האלבום – "לפני כשלוש שנים, אחרי תקופה אינטנסיבית של הופעות, החלטתי לקחת הפסקה של שלושה חודשים, ולהתרכז בכתיבת שירים. הרגשתי שהם חונקים אותי, וחייבים לצאת לי מהגוף, ובעיקר- הייתי מותש מלהופיע עם אותם השירים שוב ושוב.  התחלתי את התהליך ובדיוק כשחשבתי שאפשר להתחיל לחזור לשגרת הופעות, הופיעה קורונה, והכל דמם. שמחתי. עוד זמן לכתוב.

זאת הייתה תקופה יצירתית במיוחד, לפעמים אופורית, אבל בלי ששמתי לב, כל אספקט אחר בחיים שלי התחיל להסתבך ולהתאפלל. הנסיבות היו מגוונות, ולא מאוד מיוחדות, אבל התוצאה הייתה שלפתע הרגשתי שאני מסתובב בעולם עם גרזן בתוך הלב. איבדתי את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, והתקשיתי לעשות את מה שפעם בא לי בטבעיות- לשמוח בחלקי. או לשמוח בכלל.  הפכתי קנאי יותר, רדוף יותר, ולא הכרתי את עצמי. ניסיתי לחייך, לדבר, להיות אבא ובן זוג הכי טוב שיכולתי, אבל לא הצטיינתי בזה במיוחד. החלטתי להיגמל מהרגלים רעים, הצלחתי לרגע, ונכשלתי שוב. חזרתי להופיע, אבל זה היה כמו רולטה רוסית- ערב אחד הרגשתי שאני חוזר לעצמי, ובערב אחר הרגשתי כמו ליצן מהזן הנחות ביותר, ולא הייתה לי שום דרך לדעת למה כך, ולמה אחרת.

בתוך כל הסבך הזה, נכתבו והוקלטו השירים של ״בית פתוח״. לשמחתי, הכותרת נפתחה וספחה אליה כל מיני סיפורים ומשמעויות- בית פתוח לסגנונות מוזיקליים שלא התנסיתי בהם, מפיקים ואורחים מוזיקליים, השראות חדשות, מינימום מגננות ומקסימום כנותיש לי הכבוד לשיר באלבום הזה עם כמה אמנים ואומניות יוצאי דופן. שולי רנד, רביד פלוטניק, מירי מסיקה, נטע אלקיים .

כל אחד מהם מילא אותי בהשראה ולימד אותי שיעור חשוב בנדיבות. כל אמן תמיד משוכנע שיצירתו האחרונה, היא הטובה והמשמעותית ביותר, והוא בדרך כלל טועה. אין לי מושג אם זה האלבום הכי טוב שלי. יכול להיות שהוא הכי רע. בדבר אחד אני בטוח- הוא הכי טעון שלי. האלבום ייצא בשני חלקים. זה החלק הראשון שלו. אני מאוהב בו ומתעב אותו, ובעיקר מאוד שמח להוציא אותו, ואולי גם את עצמי, לאור."

 לא סיימתי, בתאריך 30 בינואר יעלה שלומי שבן לראשונה עם מופע השקת האלבום בבית האופרה משכן אמנויות הבמה בתל אביב, אומרים שהכרטיסים אזלו. בטח תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים ואנסמבל סולני תל אביב יטלו חלק במופע. אולי גם שאר המתארחים באלבום…

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: