לגלות את אמריקה
סרטו של הבמאי אופיר ראול גרייצר מתמקד בכלל ברווח בין יפו למפל הג'ילבון ברמת הגולן, ביניהם נפרשים לפנינו סיפורי חיים של שלושה גיבורים.

אלי מגיע ארצה לאחר שאביו שהיה קצין משטרה וגם בעל ואב אלים הלך לעולמו ועליו לטפל בירושה הכוללת בית פרטי, אלי מגיע לחנות הפרחים של יותם ואיריס שהיא חברתו שגם סיפור חייה לא פשוט, בגיל צעיר מאוד ברחה מהבית שהפך לחרדי ואדוק והיא עצמאית מנעוריה. אלי ומוטי יוצאים לטיול בספוט האהוב עליהם ברמת הגולן, נחל המוביל אל המפל הנסתר, בצילומי הסרט ניתן לזהות כי מדובר במפל הג'ילבון. שני חברי הילדות חיים מאז ומתמיד את עולם המים והשחיה. ברגע בו אלי משתזף לאחר שחיה על אחד הסלעים, מועד מוטי שניסה לצלם את המפל מזוית קרובה, נחבט בראשו מהסלע ואבד את הכרתו, אלי מבחין בכך ולוקח אותו בסחיבת פצוע כל הדרך עד הגעתם לבית החולים.
מוטי שרוי באיבוד הכרה ממושך ובמהלך הזמן הזה נוצרים קשרי קירבה בין אלי לאיריס המגיעים עד כדי קירבה מאוד אינטימית. בהמשכו של הסרט חלה התאוששות במצבו של מוטי אשר אט אט חוזר לשגרה אם כי עדיין מוגבל בהליכה ונעזר במקל. איריס חוזרת לחיות לצידו ועם הזמן הצופים מגלים שהיא בהריון (ממי?…). את סופו של הסרט לא אחשוף, קחו עצמכם לבית הקולנוע ותחוו את העלילה בעצמכם…
על גבי חוט העלילה המאוד מתומצתת שמתחתי כאן אנחנו חווים את אופיין ושלל התנהגותן של הדמויות, הבמאי ויוצר הסרט אופיר גרייצר שיבץ אייטמים וחפצים רבים במהלך השתלשלות העלילה אותם שאל מתוך סיפור חייו ומשפחתו האישית, מידע שחשף לאחר ההקרנה ובמהלך דו שיח שאלות ותשובות שניהל מול הצופים.
מה שעושה את הסרט כמשובח ומחוייב צפייה הנם שני נושאים – הראשון הוא סיפור העלילה הזורם ומתפתח ומותיר את הצופים סקרנים להמשכו והשני הוא משחקן של הדמויות שלמרות שבמהלך העלילה משובצים הרבה רגעים של שתיקה ודממה, הם זורמים נכון עם הנרטיב והדרמה, זהו מסוג הסרטים שאתה יכול לצלול פנימה, להאמין לדמויות ולהיות מעין הזבוב שעל הקיר הצופה במתרחש.
השחקנית אושרת אינגדשט זכתה בפרס ענת פרחי בפסטיבל הקולנוע ירושלים השנה על משחקה בסרט, אלו היו נימוקי חבר השופטים – "אינגדשט, בתפקיד איריס מוכרת הפרחים, מפגינה נוכחות טבעית וחזקה על המסך, ומוסיפה צבע ורגש לעולם שמצטייר כמקום קר ונטול חמלה״.
נקודה נוספת שחשוב לציין הוא נושא הסאונד, הושקע בעניין זה מאמץ מרובה לסבר את אזני הצופים בנפח הקולי עם הקלטות של צלילים המסייעים להבנת המיקום והעלילה, החל מרדיו ערבי שברקע ועד פכפוך המים הנמזגים לכוס הקפה הטרי. אולם לא רק צלילי האפקטים מככבים בסרט, יש גם מוזיקה המהווה את הרקע למרות שאיננה המוקד.
על המוזיקה מספר הבמאי אופיר ראול גרייצר – " …עבודת הפסקול של ״אמריקה״ הכילה מספר אלמנטים מאתגרים. את המוסיקה יצרנו בדרום פרובנס; לסצינות המנזר היינו צריכים מקהלה מיוחד, אז המפיק איתי תמיר הקליט בעצמו מקהלת נשים בכפר במרכז צרפת; ועל מעשיית פינוקיו ארחיב בהזדמנות אחרת; אך אחד האתגרים היה החיפוש של שני שירים ישנים, בלדות משנות ה50 בביצוע של זמרות ישראליות מהדור הישן. כשהגענו לשלב הפסקול כבר לא התאפשר לנו לקנות מוזיקה. מעבר לכך, אף אחד מהשירים שרצינו לא היה ״בדיוק״ מה שחיפשנו. אז החלטנו לייצר שירים חדשים, אבל ישנים… זה אפשר לנו לייצר טקסט שנכתב במיוחד עבור הסרט, ומתאים מבחינת התכנים (הנסתרים והגלויים) ולתזמר את השירים באופן מודרני אבל שנשמע כביכול כמו שירים ישנים. ״הבוסתן הישן״ מתאר חברות בין שני פרחים שגדלים בחורבה בהרים, שפעם היה בה בוסתן ישן. החברות נגדעת בעקבות עובר אורח אכזר וחסר רגישות. ״שא ברכה״ מתאר אם שהולכת אל הים כל יום עם בנה הילד, ומברכת אותו שיהיו לו חיים טובים. גם כשהוא גדל, ועוזב את הארץ, עדיין היא יורדת לחוף הים ונושאת ברכה לבנה שעזב. אני כתבתי והלחנתי את שני השירים, מעין הגשמה של חלום נסתר. הקול בשני השירים הוא קולה של הזמרת והיוצרת שירה עדי דרורי שהביאה לנו קול נפלא, מצד אחד מדבר עם העבר, אך מצד שני ברגישות כנה. את העיבוד המוזיקלי וההפקה של השירים ברא הפסנתרן המחונן שי מאסטרו שעיבד ותיזמר את ההמהומים שלי לרצועות מוסיקליות עשירות, אותן הפיק ומיקסס בסגנון ״ישן.״ מספר צופים בסרט, מומחים למוסיקה עברית, פנו אליי לשאול מי הזמרת הזאת של השירים הישנים האלה ואיפה ניתן לשמוע אותה… אז אני שמח שהטריק עבד. ".