מוזיקה על המסךסיקור הופעות
כולל וידאו

צהרים עם צ'ארלי צ'פלין ותזמורת המהפכה

הקרנת סרט המופת של צ’ארלי צ’פלין - "הבהלה לזהב” בליווי פס קול חי על ידי תזמורת המהפכה ובניצוחו של רועי אופנהיים באולם האופרה הישראלית.

זה לא סוד שאני הפכתי מזמן למעריץ מושבע של תזמורת המהפכה, עובדה הנובעת לא רק בזכות היכולות המוסיקליות הפנומנאליות של מנהליה ונגניה, אלא בעיקר בגלל החדשנות, הרעיונות היצירתיים והחשיבה "מחוץ לקופסה".

לא נבהלים מהבהלה לזהב

הפעם התזמורת, ובראשה זוהר שרון ורועי אופנהיים הלכו צעד אחד קדימה (ובעצם הלכו הרבה אחורה בזמן), ויתרו על הקונספט הקבוע של שילוב מוסיקה קלאסית עם רוק והחליטו על ביצוע "נטו" קלאסי לפסקול שהלחין צ'ארלי צ'אפלין בשנת 1925 לסרטו האלמותי "הבהלה לזהב" סרט אותו הוא הגדיר – "הסרט שבזכותו אני מקווה שאנשים יזכרו אותי”.

המטרה, כך נדמה, במופע הזה של המהפכה הייתה "לשמוע את הסרט" ולא רק לתת למוסיקה הנהדרת להיות כלי שרת, ובכל הם הצליחו בגדול. די אם לוקחים את סצנת "ריקוד המזלגות" (אותו אימץ מאוחר יותר ג'וני דפ), או סצנת הצריף שמאיים ליפול אל התהום, כדי להבין עד כמה המהפכה הצליחו להעביר את המסר – המוסיקה שזרמה מן הבמה השתוותה למראות הגאוניים של צ'אפלין באופן שהעצימו את החוויה הבינחושית תוך כדי ביטול מרחבי זמן, מקום ותודעה.

חוויה אומנותית שאינה תלויה בזמן

למרות שכרונולוגית מדובר במסע בזמן לתקופה של לפני כמאה שנה, זה אינו מסע נוסטלגי, גם לא התרסה פוליטית נגד מסחור ערכי הקולנוע והעוולות של חברות הסטרימינג, נטפליקס, דיסני ואמזון – זאת פשוט חוויה אומנותית מסוג אחר המעניקה לנפש מימד שונה בזכות היצירה המולטי דיסציפלינארית של צ'אפלין והביצוע המהוקצע והמדויק של המהפכה תחת שרביטו של אופנהיים שהסביר – "הביצוע החי של תזמורת המהפכה מערער במעט את היחס בין צפייה בסרט והאזנה לו, לרגעים הנגינה החיה של התזמורת משנה את הפוקוס ובכך דווקא המוזיקה המופלאה שכתב צ’פלין, כשהוא מיישם את תפיסתו של ואגנר בכל הנוגע לשימוש בלייט מוטיבים מוזיקליים המלבישים ומפשיטים את הדמויות המרכזיות בסרט, נמצאת במרכז הסרט והבמה".

וכן התפישה של ואגנר שולטת לכל אורך ביצוע המופע – הדומיננטיות ההרואית של הצליל שמנתב את התמונה את ה"וויז'ן" לצדדים אחרים של ההבנה במרכזי המוח. ואגנר שהעניק משמעות כמעט מיסטית למוסיקה ולצליל שהמצליח גם כיום לעורר אמוציות קמאיות בלב מאזיניו.

אם כי חדי האוזן גם יבחינו בקורטוב של מלחינים כדה פאליה, מוצארט, מחול הדבורה, רימסקי קורסקוב ואפילו בטהובן.

בפתח הדברים כתבתי שאופנהיים בעצם לקח את המהפכה אחורה וזאת במובן שהוא ושרון בעצם החזירו את המהפכה לייעוד המקורי של תזמורת סימפונית המנגנת בקול אחד ככלי מוסיקלי אינטגרלי.

לדבוק במקור

הפרטיטורה המקורית לא השאירה מקום לסולנים – אין קטעי סולו, אין מקום לאגו של מוסיקאים בודדים והמוסיקה מחייבת לכל אורך היצירה כלל ברזל אחד – אחידות (להוציא אולי את נגן כלי ההקשה המעולה, גיורי פוליטי שמוצא את עצמו מנגן על בלון של יום הולדת).

במילים אחרות, אחד הכוחות הייחודיים של המהפכה – ביצועי הסולו הווירטואוזים של סולנים כחצוצרן איתמר בן יקיר, הכנרית הגר מעוז או החלילנית הגר שחל, פשוט נעדרו (גם פיזית} מהקונצרט ופינו את מקומם למוסיקה קוהורנטית המבוצעת במשך כשעה וחצי על ידי גוף סימפוני מלוכד (וזה עבורי היה חידוש בכל הקשור להיסטוריה של תזמורת המהפכה).

הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר
הקרנה הבהלה לזהב עם תזמורת המהפכה. צילום זואי אבישר

גם לראשונה, בכל אותם מופעים שאני מלווה ומבקר את הקונצרטים של המהפכה נעדר מקומו של זוהר שרון ורבים מהמוסיקאים על הבמה הוו עבורי פנים חדשות ( למרות שאי אפשר לפספס וירטואוזים מוסיקליים כליאה רייכלין ודניאל תנחלסון).

גם העובדה שהצד הוויזואלי התרכז בסרט שהוקרן דחק הצידה אלמנטים קבועים כתאורה ואפקטים ויזואליים מותירים את הפוקוס אך ורק על נגינת התזמורת.

סימפונית

בהקשר לכך, הרשו לי לאמר שהתזמורת נשמעה טובה מאי פעם – הקשר בין כלי הקשת והמיתר לכלי הנשיפה היה מושלם (קשר עליו כתבתי בביקורות קודמות), העובדה שהמוסיקה של צ'אפלין מנטרלת כל אפשרות, ולא קלושה לאגו מוסיקלי, הפכה את התזמורת לכלי נגינה הומוגני שנוהלה הייטב בידי המאסטרו אופנהיים שניכר עליו שנהנה הנאה מרובה ופינה הרבה מקום ליכולותיו כמנצח מהמעלה הראשונה (ולא רק כפרפורמר כפי שהתפקיד נחייב בהופעות הקודמות).

ואולי, גם להבא, לצד פרויקטים עם הרכבי רוק ומוסיקה קלה, התזמורת צריכה לאמץ כוונים של תזמורת סימפונית קלאסית המבצעת יצירות של מלחינים קלאסיים באופן שרק המהפכה יודעת לבצע.

ישראל אינה משופעת בתזמורות סימפוניות, וגם התחרות המסחרית והמאבק המתמיד בהגמוניה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, גורמת להרבה מהתזמורת ליוזמות "חדשניות" (שלא כולן מוצלחות) עם ז'אנרים מתחומים אחרים.

המופע הזה הוכיח שגם ללא פירוטכניקה, ללא הגיטרות של ברי סחרוף, ללא המשחק של רן דנקנר ניתן להעמיד קונצרט קלאסי ברמה עילאית – והעובדה – יום שישי, 13.00, שעת השלאף שטונדה המסורתית של עם ישראל, ואולם בית האופרה בתל אביב היה מלא כמעט עד אפס מקום- קהל מבוגר, צעיר ואפילו בני נוער שנהנו הנאה מטורפת מחוויה אומנותית נדירה.

כמה רגעים מתוך המופע באדיבות תזמורת המהפכה, צילום וידאו דרור הלר, עריכה אהד דן

הסרט "הבהלה לזהב" באורך מלא כפי שמופיע ביוטיוב

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: